אחרי שעת הדין: הכול עוד ישתנה כאן בישראל של אחרי הבחירות

יש משהו כמעט אירוני בתמונת הבחירות המסתמנת. אחרי חודשים שבהם המועמדים הקפידו להסביר לנו עם מי לעולם לא יישבו, על מה בשום אופן לא יתפשרו ואילו קווים אדומים לא יחצו, מתברר שדווקא ההבטחות האלה עלולות להפוך למכשול בדרך להקמת ממשלה.

המדגמים המעודכנים מצביעים על קושי של שני הגושים להגיע לרוב של 61 מנדטים. גם תוצאות האמת החלקיות, שמעניקות כרגע יתרון לגוש נתניהו, משאירות את שאלת הרכבת הממשלה פתוחה. אם התמונה הזאת תישמר, נתניהו עשוי להידרש לשיתופי פעולה שפסל בעבר, ובגוש השינוי עשויים לגלות שהרכבת קואליציה מחייבת הסכמות עם מפלגות חרדיות. ומעל הכל מרחפת סוגיית הגיוס, שבה כל פשרה עלולה להתנגש בהתחייבויות שניתנו לבוחרים.

אם נגיע למבוי סתום פוליטי, נתחיל כנראה לשמוע הסברים יצירתיים במיוחד. מה שהוגדר לפני הבחירות כקו אדום יהפוך ל"אחריות לאומית". מה שתואר כבגידה בבוחרים יוצג כ"החלטה אמיצה". והבוחרים? כאן הסיפור הופך למעניין במיוחד.

עד כמה באמת אכפת לנו שפוליטיקאים מפירים הבטחות? במחקר שפרסמו ב־2025 החוקרים הישראלים אלון צויזנר וערן אמסלם, נערכו ארבעה ניסויים בהשתתפות 7,030 אנשים בישראל ובארצות הברית. החוקרים ביקשו להבין כיצד מגיבים בוחרים כשמתברר שפוליטיקאי הפר הבטחת בחירות. הממצאים חשפו תופעה מעניינת. הפרת הבטחה אומנם פגעה בהערכת הביצועים של הפוליטיקאי בתחום שאליו התייחסה ההבטחה, אבל השפעתה על ההערכה הכוללת שלו הייתה קטנה בהרבה. היחס הקודם של הבוחרים לפוליטיקאי השפיע על האופן שבו פירשו את ההפרה.

ישנם שני מנגנונים פסיכולוגיים שמאפשרים את הגמישות המופלאה הזאת. הראשון נקרא רציונליזציה. אנחנו משנים את הפרשנות של המעשה כך שיתאים למה שאנחנו ממילא מאמינים בו. כשהמנהיג שאנחנו תומכים בו מפר הבטחה, אנחנו מזכירים לעצמנו שהמציאות מורכבת, שלא הייתה לו ברירה, שהוא רואה תמונה רחבה שאנחנו לא רואים. אותה הפרת הבטחה בדיוק, כשהיא מגיעה מהמחנה היריב, מקבלת משמעות שונה לחלוטין: הנה עוד הוכחה שאי אפשר להאמין להם.

המנגנון השני נקרא Decoupling - הפרדה בין המעשה לבין ההערכה של האדם. כאן מתרחש תהליך מתוחכם יותר. הבוחר יכול להודות שהמנהיג שלו פעל בניגוד להבטחתו, אפילו לגנות את ההחלטה, ובכל זאת להמשיך לראות בו מנהיג ראוי. שני המנגנונים האלה מאפשרים לנו להחזיק בעת ובעונה אחת שתי אמונות סותרות, בלי לחוות את מלוא אי־הנוחות שהסתירה אמורה לייצר.

כאן כדאי להתעכב על השאלה מדוע אנחנו מתאמצים כל כך להצדיק התנהגות של פוליטיקאים שבחרנו בהם. התשובה קשורה לתיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי של לאון פסטינגר. כשמידע חדש מאיים על תפיסה שאנחנו מחזיקים לגבי עצמנו או לגבי העולם, נוצרת אי־נוחות פסיכולוגית. אפשר להתמודד איתה באמצעות שינוי העמדה המקורית, אבל לעיתים קרובות קל יותר לשנות את משמעות המידע החדש.

המחיר הגבוה

בפוליטיקה - המחיר של שינוי עמדה הוא גבוה במיוחד. אדם שבמשך שנים הגן על נתניהו מול חברים ובני משפחה, התווכח, שיתף פוסטים ולעיתים גם ניתק קשרים, השקיע בזהותו הפוליטית הרבה יותר מפתק בקלפי. הודאה בכך שהמנהיג שלו הפר הבטחה מהותית עלולה לאיים גם על האופן שבו הוא תופס את שיקול הדעת של עצמו. אותו מנגנון פועל כמובן גם אצל תומכיהם של מנהיגי גוש השינוי. ככל שההשקעה הרגשית בזהות הפוליטית גדולה יותר, כך גדל הפיתוי למצוא הסבר שיאפשר לשמר אותה.

יש כאן עוד רובד: הבטחות פוליטיות, בעיקר כאלה הנוגעות לשאלה עם מי מותר או אסור לשבת, משמשות כסמנים של זהות קבוצתית. הן מסמנות את גבולות המחנה. לכן, פשרה עם יריב פוליטי עשויה לעורר התנגדות, גם כשהבוחר אינו חולק באופן מהותי על פרטי ההסכם. עצם הישיבה המשותפת מאיים על ההבחנה שבאמצעותה התרגל להגדיר את עצמו.

אלא שמחקר אחר מציג תמונה מורכבת יותר. החוקרים כריסטופר גרין־פדרסן ואידה ירמיטסלב, שבחנו עמדות כלפי פשרות פוליטיות, גילו שאזרחים מבינים שפוליטיקה קואליציונית מחייבת ויתורים. יתרה מכך, כששאר התנאים היו זהים, הם העדיפו מפלגות שהביעו נכונות להתפשר. כלומר, קיימת אצלנו גם הערכה כלפי יכולת להתגמש. השאלה היא: אילו נסיבות יגרמו לנו להפעיל אותה, וכלפי מי?

אפשר לדמיין כיצד אותו הסכם קואליציוני יוצג כהישג היסטורי של מנהיג אחד, וככניעה מבישה של מנהיג אחר. העובדות עשויות להיות דומות מאוד. הסיפור שיסופר עליהן יהיה שונה לחלוטין. כאן טמון גם כוחו של המסגור. מנהיג שיצליח להציג את הוויתור כבחירה שנעשתה מתוך אילוץ חיצוני, עשוי להקל על תומכיו להצדיק אותו. ככל שהחלופה שתוצג מפחידה יותר, כך קל יותר להסביר מדוע היה הכרח לחצות קו אדום.

תמונת הבחירות מעמידה את המערכת הפוליטית בפני מבחן מרתק. ייתכן שהיכולת להקים ממשלה תהיה תלויה גם ביכולתם של המנהיגים לגרום לבוחריהם לקבל מעשים שעד לפני רגע הוצגו כבלתי מתקבלים על הדעת. אבל המבחן המעניין באמת יהיה של הבוחרים. כשיתברר שהמנהיג שהצבענו לו הפר את הבטחתו, האם נבחן מחדש את האמון שנתנו בו, או שנבחן מחדש את משמעות ההבטחה? נראה שהאפשרות השנייה נוחה לנו הרבה יותר.