תפקיד הרמטכ"ל, כאשר הממשלה מנהלת מלחמה פוליטית לטובת אינטרס מפלגתי קואליציוני ואישי, הוא להגן על ביטחון המדינה ולא על שלמות הקואליציה. ובייחוד לשמור על חיי חייליו ואזרחי המדינה בנסיבות שאינן מצריכות הקרבת חיים. הדרישה של נתניהו לנהל מלחמת התשה פעילה בזירות הלחימה (ללא כל איום אמיתי) נענתה בציד חרדים עריקים מצד הרמטכ"ל, שפגע בגיבוש קואליציה עתידית ופיצל את הגוש של נתניהו. נתניהו עלה להתקפה: "מתנגד למעצר תלמידי ישיבות עריקים, זהו ניסיון מכוון לפגוע בגיוס חרדים...".
כאשר השב"כ, שמוגדר בחוק כשומר הדמוקרטיה, לא ממלא את תפקידו, היה זה הצבא שלקח על עצמו את הג'וב השמאלני כפוי הטובה הזה באמצעות קמפיין גיוס לכל, כולל נשים, כולל שימוש פסול בטקסים דתיים. לקראת הבחירות הוחלט בצה"ל לבטל תפילה באתר קדוש כלשהו בגבול לבנון. כוונת המארגנים הייתה לשנע מאות מתושבי קריית שמונה והגולן לתפילת גיבוש שבטית אלילית לפני הבחירות. למה דווקא שם? מנכ"ל ישיבת ההסדר בעיר: "במקום הזה נחתמו 'הסכמי אברהם' המקוריים, שבהם הובטחה לעם ישראל הארץ לעולמים, ובה ניאחז".
זמיר גיבה את ההחלטה. לא תמיד זה הצליח לו, לנו ולמדינה. במדינה לכאורה דמוקרטית, במצב של אינטרסים מנוגדים בין הנהגת הצבא לפוליטיקאים, החיים הם עסק מסובך וכמעט בלתי אפשרי. זה אותו צבא שמנהל מדיניות קטלנית לצורך דיכוי טרור ולא פעם שלא לצורך. צבא שנע בין שסעים פנימיים בחברה ובתוכו, ובין הצורך לשמור על מסגרת.
צחוק הגורל
ברצועה ובגדה יש לזמיר מחסום טקטי בצורת מפקדי פיקודים סרוגים, ולך תתקוטט איתם כשהממשלה מאחוריהם. הרושם הוא שזמיר פעם מצליח ופעמיים נכשל. התוצאות בגדול הן אלימות כדרך חיים שמתגלגלת לאכזריות ומשם לסדיזם - שהוא תוצר טבעי של המגף הדורסני בגדה וברצועה ותוצר ישיר של שטיפת מוח קולקטיבית. זו שמוציאה מגדר בני אנוש הן את האוכלוסייה הפלסטינית והן את החיילים שנאטמים בלהט האקשן, הפעולה. חלקם נפתח, כלומר נשבר, בהמשך.
סדיזם זה לא רק מתקני אינקוויזיציה. גם רוטינה של פגיעה בפלסטינים: הפיכת בית לחורבה לעיני כל בני המשפחה וגזל גלוי של תוצרת חקלאית וטיהור אתני בגדה. שגרת התעמרות היא סוג של התעללות שהופכת לעדות עיתונאית. העולם, שנחשף לאלימות הזו על בסיס יומי, הופך את ההתנגדות הגלובלית להתעללות בפלסטינים לטינה אישית מצטברת. וכך מחסלת ההתעללות בגיבוי רבנים וסתם גזענים את המותג "מדינת ישראל". פעם גאווה לאומית, היום נכס רעיל.
חיילים הפכו מטרה למסע ציד עולמי בדרך להאג, ושום אסמכתה אלוקית לא תציל את עם הנצח, שהפך לעם הרצח, שסומן באות קין במצח. לא ווט אבאוט, לא גזלייט ברמה של "תראו, ציפור" יעקרו טינה אישית שהופכת לטרנד חברתי, קהילתי ומדינתי. מבחינה זו זמיר בצד של הרעים. החזית הפוליטית שזמיר מתכתב איתה בגוש השינוי היא גנרלים לשעבר מפס הייצור של צה"ל. הבסיס שלהם הוא לוחמנות עניינית, והם נעדרים ניצוץ אלוקי בתפעול היומיומי.
הבעיה של זמיר הייתה לשלוט בצבא ברמת החייל בשטח, וזה לא עבד. החיכוך הנפיץ וניצול מיסקלקולציה, בייחוד בנושא האיראני, היוו את האופציה של נתניהו ושות' להמשיך בלחימה. מצב שחייב את זמיר לתמוך פוליטית במדיניות האופוזיציה. קשריו הישירים עם מפקד הכוחות האמריקאיים במרחב אפשרו הבנות עם צבא ארה"ב על רקע תעתועי "כן תקיפה, לא תקיפה" של טראמפ וביבי.
התרעות פיקוד העורף