במשך שנתיים נאמו לנו פה על דמוקרטיה, והשבוע היא אכן התקיימה למרות האיומים שתהיה פה דיקטטורה. אותם המנהיגים, מכל הקשת הפוליטית, מוכרחים לשרת את רצון העם. הם נבחרי ציבור, רק נזכיר. למרות הקצוות, ניכרת גם מכיוון נתניהו וגם מכיוון איזנקוט כוונה מלאה לממשלה ציונית. אין צורך בלימודי חמש יחידות מתמטיקה, שדחף אליהם נפתלי בנט, כדי להבין. המספרים מצביעים על ממשלת אחדות.
בימים הקרובים, בבית הנשיא יצחק הרצוג, נתניהו יחייך באותה תמונה משותפת, ואיזנקוט ישמור על פרצוף חתום. נשיא המדינה, שכבר הבהיר מיד לאחר הבחירות כי "יש להגיע בראש פתוח", ידחוף לכינון ממשלת אחדות. הוא יודע שאין ברירה אחרת. הוא יודע שהאויב מסתכל, והוא יודע שזה בדיוק התפקיד של נשיא ממלכתי. אחרת אין הצדקה לתפקיד הזה במדינה כה קטנה. מי שיסרב יהיה איזנקוט, שכבר בנאום הניצחון המוזר מאוד שנשא מוקדם מדי באותו ליל בחירות, הכניס מסרים מוזרים של אחים לנשק, אלה שמזוהים עם הסרבנות, רק נזכיר - ופקד על נתניהו משל היה טירון שלו במערכת הביטחונית. אירוע מוזר ביותר.
התקדים של גנץ
בינתיים, בגוש הערבים - המקום השלישי בבחירות, אך הרבה מעבר במונחי תודעה והיסטוריה - עושים כל שבכוחם למנוע ממשלה ציונית. יש להם את הכוח. הערבים אכן נהרו לקלפיות הפעם כדי למנוע את אותה אחדות בין נתניהו לבין איזנקוט, ומפעילים עליו את הלחצים שלהם, אף על פי שהבטיח, גם בריאיון שקיים אצלי, שאין מקום בממשלה למפלגות שאינן ציוניות.
אז המו"מ של איזנקוט עם ראש הממשלה רק התחיל. נתניהו הרי לא ייכנע, ואת איזנקוט ילחיצו מכל הכיוונים שאי אפשר לסמוך על נתניהו בשום אופן עם הבטחות. תשאלו את בני גנץ, שהיה ראש ממשלה חליפי, ובעצמו היה נבוך מהעלויות למשלם המיסים. ואיך אפשר לשכוח גם את ההבטחה של נתניהו להעביר תקציב שלא קרתה, ואז נפלה הממשלה, והופ, שוב בחירות. גם העובדה שנתניהו הוא ראש ממשלה ימני ותמיד, אבל תמיד, השמאל עשה את המוות לראשי ממשלה ימניים, כי חרמות פוליטיים הפכו כבר לסטנדרט במחנה השמאל.
הבחירה של איזנקוט לא תקרה בשבוע הבא, אבל החלטה אחת הוא כבר קיבל. הוא לא יכול ללכת לבחירות נוספות. המצביעים לא יגיעו שוב מחו"ל, אחוזי ההצבעה האדירים של עם ישראל בבחירות האלה (יש כבוד!) מעולים לו. לא מפסידים יתרון כזה. השאלה היא איך הוא יורד מעץ "רק לא ביבי", ואיך ביבי הפעם עומד במילה. התשובה: ממשלת אחדות עם ערבויות. שימצאו את הדרך - הם המנהיגים, הם נבחרו. האויב בחוץ מסתכל. אחדות היא חלק מהרתעה. עם ישראל הבין זאת ודרש זאת. הקיצונים משני הכיוונים? שינהיגו את הטוויטר. שם יש להם הכי הרבה מנדטים.
ההימור של וינטר
עופר וינטר חטף השבוע, כשלא עבר את אחוז החסימה. אבל זה כלום לעומת ההאשמות שהוא חוטף מהליכוד על בזבוז קולות. אם יש מישהו שהבחירות לא הסתיימו מבחינתו זה וינטר. ממשיכים עם קמפיין על הראש שלו. בליכוד מטשטשים את העובדה שטבח 7 באוקטובר קרה במשמרת שלהם, מבליטים את ההישגים ההיסטוריים של נתניהו במזרח התיכון. את הירידה מתחת ל־30 המנדטים שופכים רק על וינטר.
אז האמת היא שלווינטר באמת היה קל יותר לקבל תפקיד בכיר בליכוד. אבל הוא בחר ללכת בדרכו, כפי שעשה גם כלוחם וכמפקד בתוך שורות הצבא ושילם על כך מחירים כאיש ימין. למרות הלחצים האדירים עליו הוא לא פרש, ואכן בזבז קולות לימין. אבל, וזו האמת, וינטר אתגר את הימין מבפנים. אותו ימין שנתניהו נחשב בו שמאל. אותו ימין שגורמים בו מהללים את תרבות מרדכי דוד. המראה שלו בשמאל, אגב, הוא יועז הנדל והמילואימניקים.
ההצבעה לעמך ישראל היא הצבעת מחאה בימין. הצבעה שנתנה כרטיס צהוב להתנהלות. בתוך מחנה הימין, וינטר צריך לעורר הרבה חומר למחשבה.
ואם על אחדות דיברנו, עכשיו בואו נראה את נתניהו מקרב אליו את אותו וינטר בהמשך. בתוך תוכו הוא מאוד מחבב את האיש ומאוד מעריך את חוסר הפשרנות שלו, הרבה יותר מכמה שמקיפים אותו בליכוד. ספוילר.
הלחות של ביבי
רק השבוע גיליתי שיש קרם לחות מעורב עם מייק־אפ שקוראים לו BB. סיפור אמיתי. הלכתי לקניון ומכרו לי את זה. המוכרת כבשה את ליבי. פעם גם אני הייתי במקומה.
המחיר מופקע, אין לי באמת צורך בזה, אבל המוכרת שמחה שהבקיעה, ויצאתי מהקניון מדלגת לי עם שקית חדשה והזדמנות להרגיש שעשיתי שינוי ענק בחיי. הנה, החלפתי את הקרם שאני משתמשת בו כבר 20 שנה. חתיכת מרד.
האמת היא שמאז אני בעיקר מסתכלת על הקרם, והוא מביט בי. מדי פעם אני מזיזה אותו ימינה ושמאלה על השידה ומהרהרת בשאלת מערכת היחסים החדשה שלנו לאן. בכל זאת, חשוב קרם לחות עם מייק־אפ, כי תכף בטח נפגוש פה בלילות את השכנים במקלט לעוד סבב מלחמה עם איראן.
התרעות פיקוד העורף