בן גביר לא קיבל את "שומר החומות 2" - וקיבל תשובה בקלפי

בזמן שהעיניים היו נשואות לנתניהו ולאיזנקוט, המפלגות הערביות כמעט הכפילו את כוחן. מאחורי ההישג מסתתרים מאבק בפשיעה, תחושת הדרה ורצון להשפיע. המסר שהבוחרים שלחו לממשלה הבאה | דעה

נחמן שי צילום: ניר קידר
עקבו אחרינו
מטה "הרשימה המשותפת" אחרי פרסום המדגמים
מטה "הרשימה המשותפת" אחרי פרסום המדגמים | צילום: שרון לייבל, פלאש 90
6
גלריה
חיילי מג''ב בהר הבית
חיילי מג''ב בהר הבית | צילום: פלאש 90

אי אפשר לסמוך על הערבים, סבור בוודאי בן גביר. אבל העובדה היא שעברו ארבע שנים, ובהן מלחמה בין ישראל לבין חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון - וערביי ישראל לא זזו ממקומם. לא פרצו מהומות, ולא שיחקו לידיו של השר לביטחון לאומי.

המרד ההוא היה אלים. הוא כלל התקפות על בריטים, יהודים ותשתיות, פעולות גרילה, ועימותים קשים בין כנופיות ערביות לבין כוחות הביטחון הבריטיים, שנעזרו, שלא במפתיע, גם בכוחות יהודיים מאורגנים. המרד נכשל, וכל היתר הוא כמובן היסטוריה.

שער יפו בזמן המרד הערבי
שער יפו בזמן המרד הערבי | צילום: אמריקן קולוני

אבל הפעם תנועת ההתנגדות הערבית היא שונה. ההחלטה של החברה הערבית להצטרף למערכת הבחירות ולפעול בתוכה מבטאת מהלך כפול בלתי אלים: מצידו האחד מחאה, ומצידו האחר תקווה לשינוי. מה שהניע את המחאה הוא כמובן ההפקרות המוחלטת של חיי אדם בחברה הערבית והשתלטות הטרור הפלילי על מהלך החיים של מאות אלפי אזרחי ישראל הערבים. מספרי הנרצחים בלתי נתפסים, והם מעמידים את ישראל בשורה אחת עם המדינות הגרועות ביותר בעולם.

בן גביר והפיקוד העליון של המשטרה, אולי בהשראתו, לא העמידו נושא זה בראש סדר העדיפויות. לבן גביר היו כנראה עניינים אחרים, והמשטרה הלכה בעקבותיו. התוצאה מחרידה, והיא גרמה, לדעתי, לאזרחים ואזרחיות ערבים לקום וללכת להצביע, מתוך תקווה ואמונה כי יצליחו לכפות על ממשלת ישראל הבאה להקצות את המשאבים הנדרשים כדי להילחם באופן אמיתי בפשע בחברה הערבית.

יואב סגלוביץ'
יואב סגלוביץ' | צילום: אריק מרמור, פלאש 90

גזירה שווה

המרכיב האחר שחייבים להביא בחשבון הוא שהחברה הערבית משתלבת והולכת בחברה הישראלית ובחיי היומיום שלה. הרופא הבוחן ובודק אותנו בבית החולים, הרוקחת שנותנת לנו שירות בבית המרקחת, הנהג שמסיע אותנו באוטובוס או שמעביר סחורות ומטענים במשאיות ענק ברחבי הארץ - הם ובני משפחותיהם מהווים מרכיב מרכזי בחייה של מדינת ישראל.

אם יום אחד יכריזו על שביתה, יהיה קשה לקיים פה שגרת חיים. שלא לדבר על אלפי ועשרות אלפי ערבים שיצאו מתוך עריהם וכפריהם ועברו להתגורר ביישובים סמוכים. אתם מוזמנים לבקר בנוף הגליל. אבל הם אינם רוצים לשבות ולא להוכיח את כולם. הם רוצים לחיות פה, והם רוצים לחיות פה גם אם אינם מקבלים במלואו את החזון של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אזור נוף הגליל
אזור נוף הגליל | צילום: ללא קרדיט

נרצה או לא נרצה, בישראל חיים כשני מיליון ערבים, אחד מתוך חמישה אזרחים. זה אחוז גבוה של חיי מיעוט, שמרגיש נרדף ומוכה. בעת האחרונה נחשפו גם תוכניות ופעולות בגיבוי ממשלתי של תקיפת פלסטינים בשטחים כדי להזיזם ממקומות מגוריהם, ובמקביל הופיעו "נערי הגבעות" ברכס משגב, סמוך למג'ד אל-כרום, והקימו שם מאחז בלתי חוקי. הם הודיעו שיפעלו ברוח החוות והמאחזים באיו"ש.

החיכוך המשמעותי בין ערביי האזור לבין המתנחלים הישראלים החדשים הביא לפינוי של האחרונים. אבל המסר היה ברור: גם בתוך המדינה חיי הערבים אינם בטוחים, ותוכניתו של סמוטריץ', "ייהוד הגליל", יש לה על מה ועל מי להישען.

יצחק רבין ז''ל
יצחק רבין ז''ל | צילום: יעקב סער לע''מ

ממשלת השינוי בראשות בנט-לפיד, שבה הייתי חבר, הבטיחה למפלגת רע"מ, שהייתה חברה בקואליציה, שיושקעו 53 מיליארד שקל בחברה הערבית בפריסה לשמונה שנים. היה זה צעד ראשון וחשוב קדימה, אבל חייה הקצרים של הממשלה לא אפשרו לממש הבטחות אלו. אגב, הממשלה נפלה בין היתר בשל העובדה שהרשימה המשותפת הצטרפה למפלגות האופוזיציה והביעו בה אי-אמון, זאת בשל היחסים המתוחים בתוך המחנה הערבי.

נראה כי הגיעה העת לגזור גזירה שווה בין ההשקעות בחברה היהודית ובחברה הערבית, ולפעול פעולה אמיתית כדי להטיב את חייהם של ערביי ישראל. אין צורך עוד במרד ערבי, יש ליישם הלכה למעשה את מגילת העצמאות שלנו, והזכויות שאינן ניתנות לערעור של כל אזרח ישראלי לבחור ולהיבחר.

תגיות:
ערביי ישראל
/
איתמר בן גביר
/
הרשימה המשותפת
/
רע"ם
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף