ההישג השני של בן גביר וסמוטריץ׳: הם היו הקמפיינרים שהניעו את הציבור הערבי לנהור לקלפיות, אבל הפעם באמת. עם הקובץ. הקטע הוא שאנשים קיצוניים לא יודעים שהם כאלה, הם בטוחים שהם נורמליים. אני? קיצוני? מה פתאום. גם מרבית הישראלים התרגלו לרטוריקה הקיצונית של השניים, ועם הזמן היא הפסיקה להקפיץ את רובנו. אבל לצד קמפיין הליכוד "ימין או פלסטין", זה הביא לרגשות קיצוניים בציבור הערבי. מרוב שהתרכזנו בפחד שעוררו בנו הסיסמאות המרתיעות, התברר שהערבים נכנסו לפחד גדול יותר, ואנחנו קיבלנו את פלסטין ישר לפנים.
הבעיה הבוערת ביותר של ערביי ישראל היא סוגיית החיים עצמם. בקדנציה החולפת נרצחו במגזר יותר מאלף איש. אם זה לא מספיק, הטראומה הישראלית התבטאה בין היתר ביחס עוין כלפי ערבים. גם אם היחס הזה נמצא רק בשוליים, מי שמרגיש אותו מדי יום מפתח תגובת נגד. קיצוניות מביאה לקיצוניות. תתפלאו, אבל לא כל מי שמצביע למשותפת להוט אחר מדינה פלסטינית. הוא פשוט לא יודע למי עוד אפשר להצביע כערבי ישראלי. למעשה, אף אחד לא מציע כלום.
אנחנו בפוסט־טראומה לאומית. אלפים איבדו את היקר להם מכל, הייתה פה הקרבה אישית מטורפת. החינוך בקרשים, השנאה כלפינו בשמיים, מערכת הבריאות מקרטעת, תוצאות הבחירות מאכזבות, ואף אחד לא קיבל את מה שקיווה לו. במדינה שמתנהלת בהיגיון מינימלי, הפתרון היה פשוט: ממשלת אחדות. הליכוד עם איזנקוט, בנט וליברמן.
על הנייר, זה פתרון גישור קלאסי - הקיצוניים בחוץ, גם בן גביר וסמוטריץ׳, שאפילו הנשיא טראמפ הבהיר שלא היה רוצה את הנזק שלהם בשום ממשלה עתידית, וגם החרדים, יאיר גולן והמפלגות הערביות. אף אחד לא ייצא עם מלוא תאוותו, אבל זה מה שהכי נכון למדינה. להתחיל לאחות. להעביר חוק גיוס. להסכים על רפורמה משפטית שלא קורעת אותנו. להחליט על ועדת חקירה. להתחיל לתקן את היחסים הבינלאומיים. להחזיר קצת שקט ללבבות.
נשמע פשוט, אבל כמה שזה מסובך. המשקעים לכאורה רבים מדי. רק שבאמת של החיים, אף צד לא ניצח. נתניהו אומנם הביא לליכוד יותר מנדטים משחזו מרבית הסקרים, אבל משמעותית פחות משהיו לו. הגוש שלו צנח מרוב של 68 למיעוט של 53 מנדטים, ולמתנגדיו יש רוב שאפשר בקלילות להחליף איתו יו״ר כנסת ולחוקק חוקים גם בלי להקים ממשלה. אבל האם תהיה להם ממשלה יציבה שתוכל לנהל את המדינה המאותגרת מדי ממילא?
גם איזנקוט, ליברמן ובנט פוחדים מנתניהו, שלא בוחל בשום אמצעי כדי לקבל את מה שהוא רוצה, וידוע כמי שרימה, התחמק ודפק אין־ספור שותפים לאורך השנים, כולל שלושתם. יש גם פחד מהמצביעים. איך הם יגיבו אם תעשה את מה שהרגע אמרת שלעולם לא תעשה? אחרי כל התעמולה, התמרוץ השלילי והפחדים שזרעת לגבי המחנה השני, איך גורמים להם להבין שלפעמים מנהיג צריך לחשוב על עתיד המדינה ולא רק על מי שהצביע לו?
לא מעט ישראלים חטפו ייאוש וזעמו עם היוודע התוצאות, אבל ייתכן שפשוט הגיע הזמן לאחות את הקרעים. הם באמת לא מובילים אותנו לשום מקום טוב. כנראה שכולנו צריכים להתאים את עצמנו לחלק השני בעם שאותו למדנו לתעב, להתחיל ללמוד להביט בו בפחות חשדנות ולהתפשר. אחוז ההצבעה הגבוה בעצם גם מראה לכולנו מי אנחנו באמת, וכדאי שננסה לאהוב את מה שאנחנו רואים. כך נראית ישראל 2026.
נתניהו ניסה להתעלם מצופי ערוץ 12, כאילו לא היו אזרחים במדינה שאותה הוא ניהל, אף שהם הרוב. האמת הזו מתעצמת אם כוללים בה גם את שני ״ערוצי התבהלה״ הנוספים - 11 ו־13, שיחד עם 12 הגיעו ל־43% צפייה בליל המדגם. אבל במקביל, מהסנטימנט בערוץ 14 אי אפשר להתעלם, גם אם ערוץ 15 פונה פחות או יותר לאותו הקהל ומצליח להיות מאוזן ומדויק ממנו. סתם משהו שכדאי שנזכור.
התרעות פיקוד העורף