את רוחה של הידידות הזאת פגשתי בארוחת ערב שערך שגריר תאילנד בישראל, בוניאריט ויצ'יאנפונטו, לכבוד דיקאן הסגל הקונסולרי, עמיחי עורקבי. לצד האירוח החם והמטבח המשובח, בלטה אישיותו הידידותית של השגריר. בשיחתנו התרשמתי מרצונו להכיר את ישראל מקרוב, להבין את תרבותה ואת החברה הישראלית, ולחזק את היחסים בין שתי המדינות באמצעות היכרות אישית, הקשבה וכבוד הדדי.
סקרנותו באה לידי ביטוי גם בהתעניינותו במערכת הבחירות בישראל ובסיכוי להקמת קואליציה בין הגושים. השאלות שהעלה שיקפו את הרצון להבין את המורכבות הישראלית ואת האפשרויות לשיתוף פעולה בתוך חברה רבת־דעות. היה זה מפגש נעים עם דיפלומט בכיר המבקש להכיר את האנשים שמאחורי הכותרות. נכונות כזאת ללמוד ולהקשיב היא בסיס מצוין להעמקת ידידות בין עמים. זוהי דיפלומטיה הנבנית בסבלנות, מתוך עניין כן בזולת.
בתרבות התאילנדית יש יופי שניכר באופן הפנייה לזולת, בכבוד למבוגרים, במקדשים, באומנויות ובתשומת הלב לפרטים. הכנסת האורחים אינה מסתכמת רק בשירות אדיב, היא מאפשרת לאורח להרגיש בנוח בלי להביך אותו ובלי לתבוע ממנו דבר. בתוך עולם קולני וחסר סבלנות, יש בגישה הזאת איכות אנושית שאפשר ללמוד ממנה רבות.
אחד הביטויים היפים לכך נמצא דווקא על שולחן האוכל. בארוחה תאילנדית מסורתית מקובל להניח מנות משותפות במרכז, לצד האורז האישי, ולאפשר לסועדים לטעום יחד ממגוון טעמים. קארי, מרק, ירקות ודגים נעשים חלק מחוויה משותפת. מבחינתי, יש בכך אמירה יפה: הארוחה היא הזמנה לחלוק, להתחשב, להציע לאחר ולקבל ממנו – בנימוס, בנדיבות ובאהבה.
החריף, המתוק, החמוץ והמלוח נפגשים במטבח התאילנדי באיזון מעורר התפעלות. אבל מעבר למיומנות הבישול, מרגש לראות כיצד האוכל מחבר בין היושבים סביב השולחן. לא רק מה שאוכלים חשוב, אלא גם כיצד חולקים אותו. מי שממתין לאחר, מגיש לו מנה ומוודא שגם הוא נהנה – מעניק משמעות למושג חברוּת. כך הופכת ארוחה פשוטה לשפה של קרבה.
לזכור את הנרצחים
ב־7 באוקטובר נכרך הקשר הזה גם באסון נורא. עובדים תאילנדים שעבדו ביישובי הדרום נרצחו בידי מחבלי חמאס, ואחרים נחטפו לרצועת עזה. אנשים שבאו להתפרנס מצאו עצמם מול אכזריות בלתי נתפסת, הרחק ממשפחותיהם. הכאב התאילנדי הוא חלק מסיפורו של אותו יום. חובתנו לזכור את הנרצחים, לכבד את משפחותיהם וללוות את השורדים גם אחרי שהמצלמות מתרחקות.
ההוקרה חייבת לקבל ביטוי מעשי. בישראל כבר קיימים חוקים המגינים על עובדים זרים ומחייבים תנאי העסקה ראויים, ביטוח רפואי ומגורים הולמים. לכן נדרשת חקיקה משלימה וממוקדת נגד ניצול, לצד אכיפה תקיפה של הדין הקיים. יש לחזק את הפיקוח, להנגיש מערך תלונות בשפה התאילנדית, למנוע גבייה אסורה וניכויים פסולים, ולהבטיח שעובד יוכל לדווח על פגיעה בו מבלי לחשוש מנקמה.
מעסיק המנצל פערי שפה, תלות כלכלית או בדידות צריך לדעת שיישא באחריות. לצד זאת, ראוי להוקיר חקלאים המעניקים לעובדיהם יחס מכבד ותנאים טובים. הדרישה פשוטה: שכר כחוק, מנוחה, בטיחות, גישה למיגון ויחס אנושי. זוהי חובה מוסרית כלפי אנשים העובדים לצידנו, והיא גם הדרך הראויה לשמור על אמונה של מדינה ידידה ועל הקשר עם אזרחיה.
אותו עיקרון של הדדיות מחייב גם אותנו בביקור בתאילנד. ישראלי הנהנה מקבלת הפנים החמה חייב לכבד את החוק המקומי ואת מנהגי המקום. הרמת קול, צעקות והתנהגות תוקפנית נתפסות שם כבוטוֹת ובלתי מנומסות. גם כאשר מתעוררת מחלוקת, אפשר לדבר בשקט, להקשיב ולפתור אותה בכבוד. חיוכו של המארח אינו מהווה רשות לזלזל בו, וסבלנותו אינה הזמנה לבחון את גבולותיה.
כך גם בתחום הנדל"ן. יש אפשרויות חוקיות לרכישת דירות בתאילנד, בכפוף לתנאים ולמגבלות, ואילו בעלות זרה על קרקע היא מוגבלת מאוד. פורסמו מקרים שבהם ישראלים נחשדו בשימוש באנשי קש ובמבנים עסקיים לעקיפת הדין. חשד אינו הרשעה, אך המסר העקרוני ברור: מי שרוכש נכסים בניגוד לחוק, פוגע במארחיו ובשמה של ישראל. ידידות אינה מעניקה פטור מחוקי המדינה המארחת.
אסור שהתנהלות פסולה של יחידים תאפיל על קשר אנושי רחב וטוב. דווקא מפני שתאילנד יקרה לישראלים רבים, עלינו לטפח תיירות מכבדת, השקעות חוקיות וקשר ישיר המבוסס על אמון. שיתוף הפעולה בחקלאות, בחדשנות, ברפואה ובחינוך יכול להעמיק עוד. לצד המפגשים הרשמיים, מפגשים בין סטודנטים, אומנים, חקלאים ומשפחות יעניקו לידידות הזאת תוכן חי ומתמשך.
תאילנד ראויה להכרת תודה ישראלית חמה, שאינה נעצרת במילות נימוס. היא ראויה לכך שנכיר את תרבותה, שנכבד את אזרחיה ושנשמור על העובדים שהפקידו בידינו חלק מחייהם. מן השולחן המשותף בבנגקוק ועד החממה בדרום ישראל עובר חוט של עשייה, נתינה ושותפות. אם נדע להשיב על הכנסת האורחים באותה נדיבות ובאותו כבוד, נעניק לידידות הזאת את המתנה החשובה ביותר: עתיד טוב לשני העמים.
התרעות פיקוד העורף