הנסיבות המדויקות שבגינן הוקמו הממשלות הללו היו שונות, אך העיקרון הבסיסי היה זהה: אזרחי ישראל הערבים מצביעים בבחירות, נציגיהם יושבים בכנסת, המנדטים שלהם נחשבים בחישוב יחסי הכוחות הפרלמנטריים, והם אינם תומכים בליכוד ובשותפיו הגזענים והלאומנים הקיצוניים. גם אם הם לא בקואליציה - הם כן מעניקים את הניצחון, ואז אפשר לפתות את בנט או את ש"ס.
אבל למען השם - לא מוותרים על הניצחון. אלא שכאן מתעוררת בעיה אבסורדית. בכירי האופוזיציה הבטיחו במהלך מערכת הבחירות שלא יקימו ממשלה שתהיה תלויה במפלגות הערביות, לאחר שאימצו, באופן פתטי למדי, את טענתו של בנימין נתניהו שלפיה תלות כזאת תטיל איכשהו כתם על הממשלה.
אבל האופוזיציה הבטיחה גם הבטחה חשובה לאין שיעור, כזאת שהייתה עצם מהותה של מערכת הבחירות שלה: להחליף את נתניהו ולשנות את הכיוון שאליו הובילה ממשלת החורבן את ישראל. אם הדרך הפרלמנטרית היחידה לעשות זאת מחייבת תמיכה ערבית, אי אפשר לקיים את שתי ההבטחות גם יחד. השאלה היא אם הנאמנות להתחייבות אלקטורלית טקטית צריכה לגבור על האחריות הרחבה יותר שמנהיגי האופוזיציה עצמם הציבו במרכז מערכת הבחירות.
הנסיבות המעשיות הופכות את הדילמה ליוצאת דופן במיוחד. מנהיגי המפלגות הערביות כבר הבהירו שהם מוכנים לתמוך מבחוץ בממשלת מיעוט חלופית, בלי לדרוש תיקים בממשלה. הדרישות שלהם סבירות בהחלט: נציגי הרשימה המשותפת העלו דרישות הנוגעות לפשיעה בחברה הערבית ולסוגיה הפלסטינית.
השאלה אם אפשר להצדיק הפרת הבטחה העסיקה פילוסופים ומדינאים במשך מאות שנים. הבטחות הן מאבני היסוד של הלגיטימיות הפוליטית, אך לעיתים הנסיבות הופכות את קיומן למזיקות יותר מהפרתן. השאלה היא אם הנאמנות למילה שניתנה גוברת על האחריות לתוצאותיה.
בנאומו המפורסם בפני בוחרי בריסטול בשנת 1774, טען שנבחרי ציבור חייבים לבוחריהם שיקול דעת, ולא ציות עיוור.
נאמנות אזרחית מרשימה
ההיסטוריה מספקת דוגמאות שבהן המתח הזה נגע לעניינים חמורים בהרבה מהבטחת בחירות שנזנחה בענייני מיסוי או מהסכם קואליציוני לא נוח.
אי אפשר לשפוט את המוסריות של עקביות בלי להביא בחשבון את חומרת התוצאות. הבטחה שבנסיבות רגילות ראוי שפוליטיקאי יהיה מחויב לה, עשויה לקבל משמעות מוסרית שונה כאשר קיומה ימנע ממנו למלא אחריות ציבורית גדולה וחשובה יותר.
וכך אנו מגיעים לאפשרות ההרסנית שקיום ההבטחה האידיוטית של האופוזיציה יסלול את הדרך להישארותו של נתניהו בשלטון. האיש שבמשמרתו התרחש אסון 7 באוקטובר, שמסכן חיי אדם מדי יום בכך שהוא חוסם חקירה שנועדה למנוע אסון נוסף כזה, שפוגע בדמוקרטיה הישראלית ומאפשר את המשך השערוריות של החרדים, שעומד לדין באשמת שחיתות ושמקדיש את עצמו להעמקת הפילוג בחברה - האיש הזה ייצא שוב ללא פגע וימשיך לגרום למדינה את נזקיו ההרסניים.
יש גם אירוניה משעשעת במיוחד בעצם העלאת מושג היושר בהקשר שבו ראש הממשלה הוא הדמות המרכזית. הקריירה הפוליטית של נתניהו רצופה שקרים, עיוותי אמת, בגידות והתחמקויות.
האזרחים הערבים מהווים כחמישית מאוכלוסיית ישראל, מצביעים על פי אותם חוקי בחירות כמו האזרחים היהודים ובוחרים נציגים לאותה כנסת. מפלגותיהם מחזיקות בעמדות ביחס לסכסוך הפלסטיני ולזהות הלאומית שרבים מהישראלים היהודים מתנגדים להן, והמחלוקות הללו אכן ייצרו קשיים של ממש לממשלה שתהיה תלויה בתמיכתן.
אבל ישראל חייבת לאמץ את אזרחיה הערבים כשותפים, אם היא רוצה שיהיה לה עתיד כלשהו. הם לעולם לא ישירו את "התקווה" בהתלהבות גדולה, אבל הם לא גרמו נזק למדינה, ולמעשה הפגינו נאמנות אזרחית יוצאת דופן. החרמתם אינה רק פוליטיקה מטופשת מצד האופוזיציה, היא הרסנית לעתידה של ישראל כמדינה מתפקדת.
מלבד זאת, נתניהו נשען זה שנים על מפלגות חרדיות שדרישותיהן בענייני שירות צבאי, חינוך והוצאות ציבוריות נושאות השלכות עמוקות על ביטחונה של ישראל, כלכלתה ולכידותה החברתית. חלק מהמפלגות הללו אינן ציוניות בעצמן, ובכל זאת המנדטים שלהן נחשבים לחלק טבעי לחלוטין מהחשבון הפרלמנטרי. ובכלל, אפשר להירגע. אחרי שתושבע הממשלה אפשר יהיה לצרף כוחות מהימין.
הבחירות יצרו הזדמנות פרלמנטרית להחליף את נתניהו ואת המזיקים שסביבו. האופוזיציה צריכה להפסיק להתחכם, להפסיק להכשיל את עצמה ולהימנע מלהפוך ניצחון לכישלון. אם יכול היה, נתניהו היה מקים ממשלה עם השטן. המשימה שלהם קלה יותר.
התרעות פיקוד העורף