בן-גוריון היה מנהיג כזה. נראה שגם נתניהו חושב שאין מחליף שיוכל לעשות את העבודה שהוא לא הספיק להשלים. ומי יודע - עד שלא ילך, עד שישראל לא תעבור לזמן ארוך לידיו של מישהו אחר - לא נדע אם נתניהו צודק. אולי בלעדיו המדינה באמת תתמוטט. או שאולי הוא טועה, וגם בלעדיו תצליח להחזיק מעמד.
ישנה כמובן גם אפשרות שלישית: שדווקא בידיו ישראל תתמוטט, ובידי אחרים תחזיק מעמד. זו טענת האופוזיציה, שרוב בוחריה התייחסו לאפשרות של המשך שלטון נתניהו לאחר מערכת הבחירות הזאת כאל גזר דין חלוט שמשמעותו תחילת הסוף. לזה התכוונו כשאמרו, לאורכה של מערכת הבחירות, שהיא "הגורלית ביותר בהיסטוריה" של ישראל. לזה התכוונו כשזרמו בהמוניהם, במטוסים, ברכבות, על אופניים, ברגל, לקלפיות. הם עשו כמיטב יכולתם. זה מיטב יכולתם. אם הפעם לא הספיק, כנראה שאין דרך שיספיק. כנראה שישראל כבר לא תהיה מה שהם רוצים שתהיה. היא תהיה משהו אחר, טוב או פחות טוב, כל אחד וטעמו.
בשורות איוב
בגרסת נתניהו השבוע, ציוץ של פטרייה גרעינית מעל גוש דן, המסר הפוך: מחרחר המלחמה הוא שמזהיר מפני יריביו, שכניעתם עלולה לחולל שואה גרעינית. נתניהו בחר להקדיש את הימים האחרונים של הקמפיין למסע של זריעת פחד. בשישי שעבר, באחת האמירות המשונות שלו, הפליג בהרהור על האפשרות שעל ישראל יוטלו סנקציות כלכליות משתקות, ואז המשיך בהרהור על מה שישראל תוכל לעשות במקרה כזה.
נתניהו נושא בשורות איוב בנוסחים שונים זה זמן מה. בפעם קודמת הודיע שעל ישראל להיות ספרטה. הפעם הודיע לישראלים שיצטרכו לעבור למסחר בקריפטו. ראש הממשלה המשכיל והסקרן יודע ללהטט בדימויים מהעולם הקלאסי ומעולם החדשנות, אף שחלק ניכר מתומכיו לא יודעים מה היה בספרטה וגם לא מה עושים בקריפטו.המתמשכת של מערכת החינוך הממלכתית הישראלית.
לפני עשרה ימים שר החינוך שלו מצא פתרון יצירתי למצוקה: הוא הודיע שמשרדו ינתק את הקשר עם הרשות הלאומית למדידה והערכה. כלומר, לא יאפשר לבחון תלמידים ישראלים כדי להעריך את רמתם. לנתניהו נפתחה האפשרות (שלא ניצל) להשתמש בעוד דימוי ציורי כדי להסביר לאזרחיו את היתרונות הגלומים במהלך כזה. כמו בעולם הקוונטי, אם לא נמדוד את הרמה, התלמידים יישארו בסופר-פוזיציה. משכילים ובורים כאחד.
זה למעשה מצבה של ישראל בלא מעט זירות, שמהן תצטרך הממשלה הבאה לחלץ אותה. באיראן - סופר-פוזיציה שאינה ניצחון ואינה תבוסה; בעזה - סופר-פוזיציה שאינה מחיקת חמאס ואינה הסכמה להמשך שלטונו; מול האתגר החרדי - סופר-פוזיציה של חובת גיוס והיעדר אכיפת גיוס; ביהודה ושומרון - סופר-פוזיציה של גינוי פרעות ועידוד פרעות. גם מערכת הבחירות מעמידה את ישראל בסופר-פוזיציה - ניצחון והפסד. אלה ניצחו כי לא הפסידו, אלה הפסידו כי לא ניצחו. אלה וגם אלה מחפשים להפוך אי-ודאות למעין ודאות. והתנאים לא קלים. האופוזיציה רצתה להתחיל מיד במהלכים שיסמנו את המעבר לשלטון אחר. המציאות שרטטה לה דרך חתחתים.
סופר-פוזיציה
חִשבו על מה שצפוי בימים ובשבועות הקרובים: בתחילת השבוע הבא, מפגשים עם הנשיא כדי לקבוע מה בכלל ניתן לעשות. לאיזנקוט הייתה תוכנית שהשתבשה, לבנט אולי הייתה תוכנית קצת אחרת, לליברמן הייתה תוכנית שלישית - רק הוא ידע מהי. לנתניהו הייתה תוכנית: לא לאפשר לצד השני לנצח. זו התוכנית שעלתה יפה. וכן - גם לנשיא הרצוג הייתה תוכנית. הוא הודיע מראש שילחץ להקים ממשלת אחדות. כמו אביו המנוח חיים הרצוג, שהיה הנשיא בשנת 1984, הרצוג מקווה שיוכל לחלץ את המדינה ממשבר אם יכפה על ראשי המפלגות הגדולות לשבת יחדיו.
יחי ההבדל הקטן: ב-1984 ראשי המפלגות היו יצחק שמיר מהליכוד ושמעון פרס מהמערך. הם לא חיבבו זה את זה, אבל איש מהם לא נשא על גבו כישלון מהדהד כמו 7 באוקטובר, איש מהם לא כיהן זמן ארוך כראש ממשלה. שניהם עמדו בראש מפלגות גדולות, דומיננטיות. מתוך 120 מושבי הכנסת, 85 היו מושבים של הליכוד והמערך. כך שממשלת אחדות הייתה ממשלה של שתי מפלגות שיכולות להכתיב סדר יום ללא קושי. זה כמובן לא המצב היום, אם כי, בסופו של חשבון, גם 50 מנדטים או קרוב לזה לשתי מפלגות בסיס של קואליציה זה לא מעט.
מי יעמוד בראש ממשלת האחדות? איזנקוט לא יסכים לשבת בממשלה של נתניהו, כך לפחות התחייב. בוחריו - ושאר בוחרי גוש השינוי - לא רוצים שמי ממנהיגיהם יישב בממשלה של נתניהו. האם נתניהו יסכים לשבת בממשלה של מי מהם? ברור שלנוכח התוצאות הוא לא יקבל פסק דין כזה. וזה מסתבך, כי בשעה שהרצוג יקיים את הפגישות עם ראשי המפלגות וינסה לשכנע אותם בצורך באחדות, יבואו בחירות האמצע בארה"ב, ואחריהן האפשרות למתקפה באיראן.
נתניהו יהיה ראש הממשלה שתפקידו להחליט. האם יתייעץ עם יריביו שרצו לרשת אותו? שאלה טובה. האם יריביו יתמכו בהחלטה שלו לצאת למלחמה? גם זו שאלה טובה. האם יהיה אפשר לנהל משא ומתן קואליציוני נמרץ תחת מטר של טילים? ישראל מנוסה בתסריטים מגוונים ומסוכנים, אבל מצב כזה בלי ספק ישפיע גם על המשא ומתן. אולי נתניהו יציע כניסה מהירה לממשלת חירום. אולי יהיה מי שיתפתה לזה. אולי לא יהיה מי שיתפתה לזה, ונתניהו יפתח - תוך כדי מלחמה - בקמפיין נגד יריביו שאינם מגבים אותו בשעת משבר לאומית.
ישראל היא מדינה שכל יום שעובר בה הוא יום של חירום, אך בהקצאת זמן למשא ומתן קואליציוני היא נוהגת בסבלנות מופלגת. קודם הנשיא מתייעץ, אחר כך יש חודש למועמד להקים ממשלה, ואם כשל, עוד שבועיים, ואם שוב כשל, עוד חודש למישהו אחר, ותיאורטית, אפשר אפילו עוד שבועיים למועמד שלישי. עשו את החשבון: 28 ועוד 14 ועוד 28 ועוד 14. בסך הכל, 84 ימים, שכל אחד מהם עשוי להיום יום של חירום, ובמקביל מתנהלות בהם שיחות שיובילו, או לא יובילו, להקמה של ממשלה חדשה. נובמבר, דצמבר, עד אמצע ינואר 2027.
אנחנו במצב של המשך ושינוי. של אחדות ופיצול. של הכרעה ודחייה. אנחנו בסופר- פוזיציה. וזה יכול להימשך עד ינואר. וזה יכול להימשך גם אחרי.
בעניין הסקרים
לבני אדם יש דרכים מגוונות להתנהל מול מציאות שסותרת את הציפיות שלהם. בליל הבחירות, רבים מאיתנו נדרשו לאחת מהדרכים האלה: הכחשה, ייאוש, קפיצה נחשונית למסקנות מוגזמות, כתיבה מחדש של נרטיב העבר, התמקדות בטפל על חשבון העיקר ועוד ועוד. הסקרים והסוקרים של מערכת הבחירות משמשים ככליא ברק לסבך מורכב של רגשות. זה דבר שקל להבין - חלק מהמקצוע של סוקר שעושה את עבודתו תחת עינו הפקוחה של הציבור.
היו בישראל לא מעט אזרחים שציפו לניצחון ברור של גוש השינוי על גוש נתניהו. הם עשו זאת על סמך תחושות בטן, משאלות לב, על סמך פרשנות יצירתית מדי של סקרים שלא הבטיחו ניצחון לאף אחד. איש לא חזה את מה שקיוו לו, אבל לציפייה יש דרכים ערמומיות לחלחל לתודעה. לכן, רבים מאוד התאכזבו, כמעט עד כדי ייאוש.
לחלק מהציפיות שלהם היה על מה להתבסס. הם ציפו שהליכוד תהיה מפלגה קטנה הרבה יותר, שלא תיראה עוד כמו מפלגת שלטון. גם אני ציפיתי לזה, על סמך תוצאות הסקרים שלי ושל אחרים. התוצאה נראית אחרת. הדרך הנכונה להתמודד עם ציפייה שנכזבה היא לנסות להבין מה קרה.
יש כמה אפשרויות, לא הרבה, שעולות על הדעת. אפשרות אחת: שיטת הדגימה הנהוגה בישראל על ידי רוב הסוקרים לא עובדת. על זה צריך לשאול למה. היא אמורה לעבוד, אבל התוצאות נראות שונות מדי מהמציאות. אפשרות שנייה: היה סחף של הרגע האחרון לכיוון הליכוד (הסבר בעייתי: לא ראינו אותו גם בסקרים של יום ויומיים לפני הבחירות). האפשרות הראשונה היא זאת שצריך לבדוק בקפדנות, כי השנייה היא לא ממש אפשרות.
השאלות מה נחזה מראש ומה לא, כמה דייקו הסקרים ומדוע לא, הן שאלות משניות מאוד אחרי בחירות. השאלה החשובה היא מה יקרה בשדה המערכה הפוליטי. אבל במסגרת המצומצמת של המדד, אנחנו מחויבים לעסוק בהן. יכול להיות שקצת מוקדם לעסוק בהן, כי עוד לא היה זמן מספיק לבחינה מדוקדקת, כך שמה שייכתב כאן הוא מהלך ראשון שאחריו כנראה יבואו עוד. ונוסיף עוד הערה: הטקסט המופיע כאן מתייחס לסקרי הבחירות, לא למדגמי הבחירות. נכון שהציבור מערבב את שני אלה, כאילו היו דבר אחד, אבל הבחינה המקצועית של הסקרים ושל המדגמים מובילה לנתיבים קצת אחרים, ולא נסתבך בה כאן.
הפתעה שנייה: כבר הזכרנו אותה - ההצבעה לליכוד. זו הפתעה שהיה לה אפקט פסיכולוגי חזק מאוד. היא זו שחוללה את התחושה שדבר גדול השתבש בממלכת הסקרים והתחזיות. כפי שנאמר קודם, זו הפתעה שראוי לבדוק את מקורה ברצינות. כי כאמור, גם בסקרים שהציבור לא ראה, ביומיים שלפני הבחירות, לא זיהינו את הנתון שהתקבל במציאות. למיטב ידיעתי, גם סוקרים אחרים לא זיהו אותו.
הפתעה שלישית: יחסי הכוחות בין הגושים נוטים לכיוון הקואליציה, יותר מכפי שנראה בסקרים. להפתעה הזאת אפשר לספק כמה הסברים ראשוניים. יש כמובן קשר בינה לבין אחוזי ההצבעה המאוד גבוהים ולבין העובדה שהמפלגות הערביות קיבלו כל כך הרבה קולות. אבל זה לא הסבר מספק. ההסבר המקצועי הנכון יותר יחזיר אותנו כנראה גם לשאלת הדגימה.
חבטות מילוליות
השאלות לא נגמרות. צריך גם לשאול: ומה הסקרים חזו נכון? זו שאלה שיש ודאי מי שירגישו איתה לא בנוח. אבל כך צריך לעשות כאשר בוחנים במבט לאחור הצלחה או תקלה. במקרה של הצלחה, ראוי לזהות גם את מה שלא הצליח. במקרה של תקלה, ראוי לזהות גם את מה שהצליח.
הצלחה ראשונה: הסקרים לא זיהו עד כמה המגזר הערבי יתייצב להצביע. הם כן זיהו שזה יהיה במספרים גבוהים מבעבר. זה מספר שיא, שמעיד על הבנה מוקדמת שמשהו קורה בקבוצת המצביעים תומכי המפלגות הללו.
כפי שרוב הסקרים חזו במהלך כל המרוץ, אף צד לא הגיע לנתון שמאפשר חצייה של קו ה-61 מנדטים. לא פעם הסוקרים ספגו חבטות מילוליות מאזרחים שחשבו שהם יודעים יותר טוב, ושהניחו שדווקא תבוא הכרעה. האזרחים הללו טעו (וגם סוקר אחד, שניבא בביטחון ניצחון מובהק לקואליציה). הסוקרים הבינו טוב יותר מהם את המציאות.
אלא שרגשית, נדמה שהצד של תומכי נתניהו דווקא כן יצא מרוצה. במבט קר על התוצאות, אין לו סיבה להיות מרוצה. רבים מאוד מתומכי הקואליציה עזבו אותה. רבים מאוד התייצבו כדי להצביע נגדה. ומצד שני, במחנה נתניהו היו ציפיות נמוכות, ויחסית לציפיות, התוצאה טובה בעיניהם. זו תוצאה טובה טקטית, כי היא מאפשרת למנהיג הפוליטי של הגוש לממש אסטרטגיה של מגננה.
בנסיבות שנוצרו, זה כנראה אומר שאו שכוחות מגוש השינוי יצטרפו לקואליציה של נתניהו, או שהולכים לבחירות חוזרות. אלה שתי אפשרויות שאינן בדיוק מה שראש ממשלה אמור לרצות (הוא אמור לרצות שרוב הציבור יתמוך בהמשך כהונתו ובממשלתו). בה בעת, אלה שתי אפשרויות שמבחינתו הן בהחלט נסבלות.
התרעות פיקוד העורף