תוצאות האמת של הבחירות לכנסת ה־26 משרטטות מפה פרלמנטרית מורכבת ומפולגת, שבה מתחלקים 120 מושבי הכנסת בין 11 רשימות שונות שעברו את אחוז החסימה. בראש המערכת ניצבת מפלגת הליכוד בראשות בנימין נתניהו, שביססה את מעמדה כסיעה הגדולה ביותר בכנסת עם 27 מנדטים. במקום השני ממוקמת מפלגת "ישר!" בראשות גדי אייזנקוט, שהשיגה 21 מנדטים וביססה את עצמה כאלטרנטיבה השלטונית מהאופוזיציה, כשאחריה מפלגת "ביחד" בראשות נפתלי בנט שזכתה ב־12 מנדטים. גזרת המפלגות הערביות רשמה הישג חסר תקדים, כאשר הרשימה המשותפת בראשות איימן עודה ואחמד טיבי הגיעה ל־11 מנדטים, ומפלגת רע״ם בראשות מנסור עבאס השיגה 8 מנדטים.
כוח שווה של 8 מנדטים רשמה גם מפלגת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן. במורד חלוקת המושבים ניצבות שלוש סיעות שזכו ל־7 מנדטים כל אחת: ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, יהדות התורה בראשות יצחק גולדקנופף, ועוצמה יהודית בראשות איתמר בן גביר. את רשימת הנבחרים סוגרות מפלגת ש״ס בראשות אריה דרעי, ורשימת הציונות הדתית וזהות בראשות בצלאל סמוטריץ׳, אשר קיבלו 6 מנדטים כל אחת.
התרגום של חלוקה זו למאזן גושי ממחיש את גודל המבוי הסתום: גוש נתניהו מונה 53 מנדטים בלבד (הכולל את הליכוד, יהדות התורה, עוצמה יהודית, ש״ס והציונות הדתית וזהות). מנגד, המחנה המתנגד לו מחזיק ב־48 מנדטים (ישר, ביחד, הדמוקרטים וישראל ביתנו.( כאשר 19 המנדטים של המפלגות הערביות (הרשימה המשותפת ורע״ם) אינם נספרים אוטומטית כחלק מאף קואליציה מסורתית, ניכר כי אף אחד מהגושים אינו מתקרב לרוב המיוחל של 61 חברי כנסת הנדרש להקמת ממשלה יציבה. במקביל, כישלונן של רשימות קטנות - ובהן אלו של עופר וינטר, יועז הנדל וירון זליכה, לעבור את אחוז החסימה, הוביל לאובדן קולות יקר והדגיש את המחיר הכבד של הפיצול הפוליטי.
נתניהו מול איזנקוט: הישג פוליטי מול מבחן הרוב
אי אפשר להתעלם מהישגו של בנימין נתניהו. לאחר מערכת בחירות רוויית עימותים, ביקורת חריפה על מחדל 7 באוקטובר, משפט מתנהל ומתקפות פוליטיות וקמפיין אגרסיבי בכמה מאולפני החדשות- הליכוד נותרה המפלגה הגדולה ביותר בישראל, נתניהו הוכיח פעם נוספת את עמידותו הפוליטית ואת עומק התמיכה הרחב בבסיס המושבי שלו. מנגד, הליכוד והגוש בראשותו אינם מחזיקים ברוב הדרוש שיספיק להקמת ממשלה. הישרדותו הפוליטית היא עובדה, אך יכולתו להרכיב קואליציה נותרה שאלה פתוחה. גדי איזנקוט, מצידו, ביסס את מעמדו כמנהיג אלטרנטיבי מרכזי, כשהוא מציב מסר של אחריות לאומית, חוק שירות לכל ושיקום אמון הציבור. אלא שהכרזה על ניצחון אינה תחליף לרוב פרלמנטרי. איזנקוט נדרש כעת לגשר בין תפיסות שונות בתחומי הביטחון, הכלכלה והדת, תוך התמודדות עם שאלת ההסתמכות על המפלגות הערביות - אתגר מורכב המעמיד למבחן את יכולתו להפוך הישג תודעתי לממשלה מתפקדת.
היחלשות החרדים והתחזקות המפלגות הערביות
ש״ס ויהדות התורה קיבלו יחד 13 מנדטים. היחלשותן היחסית של המפלגות החרדיות מחדדת את העימות סביב חוק השירות והסדרי הגיוס, והופכת כל משא ומתן קואליציוני לרגיש במיוחד. מנגד, התחזקות המפלגות הערביות ל־19 מנדטים (11 למשותפת ו־8 לרע״ם) מעניקה להן כוח פרלמנטרי חסר תקדים. במקביל להישג האלקטורלי, עלו טענות ודיווחים בדבר פניית יו״ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, לרשויות האכיפה ולשב״כ לבדיקת חשדות למימון זר ולשוחד בחירות בקרב מצביעי המגזר הערבי -אין להטיל דופי בציבור שלם עם זאת, שמירה על טוהר הבחירות היא אינטרס דמוקרטי ראשון במעלה, וחובה לחקור כל טענה באופן מלא וללא משוא פנים גם במחיר של ביטול קלפיות הצבעה ובחירות חוזרות בקרב אותם ישובים החשודים בשוחד בחירות.
הסקרים והפער מתוצאות האמת
מערכת הבחירות הציפה פעם נוספת את שאלת אמינות הסקרים . תחזיות שונות לפני הבחירות העריכו את כוחו של הליכוד בגוש נתניהו בחסר בטווח של 8-10 מנדטים בעוד תוצאת האמת התייצבה על 53. הפערים הללו עוררו ביקורת קשה שיש לחקור על כשלים במודלי הדגימה, עבודה בתוך "תיבת תהודה" תרבותית, בחינת סטייה מכוונת של חלק מהסקרים כהנדסת תודעה של אותם ערוצי החדשות ולא כתמונת מראה של המציאות האמיתי בשטח, היו שטענו כי אפשרות שסקרים נמוכים דווקא דרבנו את מצביעי הליכוד לצאת לקלפיות ולהצביע. לקח הבחירות ברור- הסקרים נועדו לשקף את עמדת הציבור האמיתית ולא לנסות להשפיע פוליטית ולהחליף את הכרעתו בקלפי.
שלושה מסלולים ליציאה מה"דד־לוק" הפוליטי
המערכת הפוליטית ניצבת כעת בפני שלושה תרחישים מרכזיים: קואליציה ימנית מורחבת: נתניהו ינסה לשמר את שותפיו הטבעיים (החרדים והימין האידאולוגי) ולגייס גורמים נוספים. אלא שכדי להגיע ל־61 מנדטים מתוך בסיס של 53, יידרשו פשרות פוליטיות מורכבות. ממשלת אחדות רחבה: חיבור בין נתניהו, אייזנקוט, בנט וגורמים נוספים. תרחיש זה עשוי להעניק יציבות ולצמצם את התלות במפלגות קצה, אך הוא מחייב פשרות כואבות בנושאי זהות ראש הממשלה, הרוטציה, חוק הגיוס וקווים אידאולוגיים. בחירות חוזרות: היגררות למערכת בחירות נוספת מחמת מבוי סתום. מסלול זה טומן בחובו מחיר הומניטרי, כלכלי וחברתי כבד, ללא כל ערובה כי הסיבוב הבא יניב הכרעה ברורה יותר למרות הטענה כי אחוז ההצבעה הכללי ובמגזר הערבי לא יחזור על עצמם, כמות המצביעים שהשמאל גייס מחו"ל לא יגיעו בשנית ארצה בטווח קצר ומפלגות ימין שאיבדו מאות אלפי קולות יחדיו יפעלו אחרת הפעם מה שמבטיח לנתניהו וגוש הימין הערכה להישג גדול יותר.
לסיכום: השורה התחתונה
בחירות 2026 הוכיחו כי ניצחון פוליטי אינו נמדד רק במספר המנדטים או בהכרזות לתקשורת, אלא ביכולת להרכיב קואליציה יציבה ולקחת אחריות שלטונית. נתניהו הוכיח כי כוחו עמו; אייזנקוט ביסס את מעמדו כחלופה מרכזית; ובנט והמפלגות הערביות הפכו לשחקני מפתח במשוואה. ההכרעה עברה כעת מהקלפי אל חדר המשא ומתן הקואליציוני - ושם יתברר מי מן המנהיגים מסוגל להפגין את האחריות והפשרה הנדרשות כדי להוביל את מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף