מחזקת את ידיו של נשיא המדינה, יצחק בוז'י הרצוג. כל העיניים נשואות אליו, והשאלה הגדולה היא כיצד יוצאים מהפלונטר הפוליטי, ממשבר האמון העמוק ומהמבוי הסתום שאליו נקלעה ישראל.
אולי דווקא עכשיו נדרשת פריצת דרך אמיצה, לא עוד ניסיון להכריע מחנה אחד באמצעות האחר, אלא בחינה מחודשת של גבולות השותפות הפוליטית בישראל. יש לבחון שותפים להנהגה על פי מחויבותם למדינה, לביטחונה, לחוקיה ולרווחת כלל אזרחיה ולא רק על פי דתם או מוצאם. האם אפשר לבנות הנהגה רחבה ואחראית, שתכלול גם שותפות יהודית־ערבית, בלי לוותר על זהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל?
במקום שבו הפוליטיקה מתקשה למצוא מוצא, כדאי לחזור אל הבסיס העמוק ביותר שלנו: לפתוח את התנ״ך ולחפש בו נתיב.
״בצלם אלוהים ברא אותו״, נאמר בספר בראשית. ״צדק צדק תרדוף״, מצווה עלינו התורה. וחז״ל מלמדים אותנו על חשיבות הפעולה ״מפני דרכי שלום״. המקורות האלה מזכירים לנו שכבוד האדם, הצדק והשלום אינם ערכים זרים לזהותנו היהודית, אלא חלק בלתי נפרד ממנה.
ואז, לפתוח גם את מגילת העצמאות שלנו. המסמך המכונן של מדינת ישראל מבטיח ״שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין״, וקורא לאזרחים הערבים ״ליטול חלקם בבניין המדינה״ על יסוד אזרחות מלאה ושווה.
הנה החיבור שאסור לנו לשכוח: בין מורשת ישראל לחזון מייסדי המדינה, בין זהות יהודית עמוקה לשוויון אזרחי, בין נאמנות למדינה לבין אחריות לעתידם של כל אזרחיה.
אבל שותפות אחראית נבחנת במעשים: במאבק משותף בפשיעה ובאלימות, בהשקעה בחינוך ובתעסוקה, ביצירת הזדמנויות לצעירים ובהבטחת ביטחון אישי לכל אזרח. היא מחייבת נאמנות לחוק, מחויבות לביטחון המדינה ונכונות לפעול יחד למען טובת כולנו, גם כשיש מחלוקות עמוקות.
שותפות אינה רק הזכות להשפיע על קבלת ההחלטות, אלא גם החובה לשאת באחריות לתוצאותיהן. לא חייבים להסכים על הכול, אבל חייבים להסכים על האחריות לעתידה של ישראל.
אולי מתוך המשבר הזה יכולה לצמוח הזדמנות לשינוי. לא טשטוש מחלוקות ולא התעלמות מהאתגרים הביטחוניים, אלא ניסיון כן להרחיב את בסיס ההסכמה, לחזק את החברה הישראלית ולהחזיר את האמון במערכת השלטונית.
אני מאחלת לנשיא המדינה את החוכמה, האומץ והיכולת להקשיב לכל הקולות ולסייע בסלילת דרך חדשה. דרך שתעמיד את טובת המדינה מעל לשיקולים צרים, ותזכיר למנהיגינו שהאחריות לעתיד ישראל גדולה מכל מחלוקת פוליטית.
כי השאלה אינה רק מי יישב סביב שולחן הממשלה, אלא איזו מדינה אנחנו רוצים להיות. מדינה המתקשה להשתחרר ממעגלי הפסילה והחשדנות, או מדינה השואבת כוח מזהותה, מערכיה ומהיכולת של אזרחיה לבנות יחד עתיד משותף.
כשנצליח לבנות הנהגה מוסכמת, רחבה ואחראית, שתפעל למען כל אזרחי המדינה ותשיב את האמון, נוכל להחזיר לישראל את מעמדה כאבן שואבת. מדינה שאנשים שבחרו לעזוב אותה ירצו לשוב אליה, וישראלים בארץ ובעולם יוכלו שוב להתגאות בה, להאמין בעתידה ולראות בה בית שיש בו תקווה והזדמנות.
גם מדינות העולם יבחינו בשינוי. הנהגה אחראית, חברה מלוכדת ומחויבות אמיתית לערכי הדמוקרטיה והשוויון יהדהדו הרבה מעבר לגבולותינו, יחזקו את אמון הקהילה הבינלאומית בישראל ויתרמו לשיקום מעמדה בזירה הבינלאומית. כך נוכל להוכיח לעולם שישראל יודעת לא רק להתמודד עם משברים, אלא גם לצמוח מהם ולסלול דרך חדשה.
התקווה אינה להיעדר מחלוקות. התקווה היא למצוא את האומץ לגשר עליהן, לבחור באחריות ולבנות יחד את הפרק הבא בסיפור הישראלי.
זו הציונות שלנו, זו האחריות של כולנו, וזה העתיד שעליו אסור לנו לוותר.