צריך לתת להם קרדיט. מנהלי הקמפיינים של 2026 עשו עבודה מקצועית להפליא. הם מדדו את הפחד, כיילו את הכעס וכיוונו כל סרטון בדיוק למקום שכואב. הנדסת התודעה עבדה יפה: בסלונים, בקבוצות הוואטסאפ, ליד שולחן השבת. אבל מה שבא בהרבה כאב, בקלות ייעלם.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אחרי מלחמה, מילואים, הלוויות וחטופים, הגיע עם שלם לקלפי בדרישה אחת: שינוי. וזה בכלל לא משנה אם אתם ימין או שמאל, מעריצי ביבי או שונאיו. מי שרצה את נתניהו, רצה ממשלה ימנית יותר, שתלך עד הסוף. מי שרצה את איזנקוט או את בנט, רצה ממשלה שתפרק את המערכת ותבנה אותה מחדש. שני חלומות הפוכים, דרישה אחת משותפת: הפסיקו לדבר והתחילו לעשות.
אפשר להבין את הפיתוי. כדי לשבת על הכיסא צריך מנדטים, ומנדטים לא מגיעים מניירות עמדה. פחד מוציא אנשים מהבית, תקווה דורשת מהם לחשוב. אבל מי שזורע פחד כדי לנצח יקצור ייאוש כשיצטרך למשול. והנה, אף אחד לא ניצח. אף גוש לא הגיע ל-61 ואנחנו שוב בסרט הזה. מדינת ישראל תקועה. בזמן שכולם סופרים קולות ומדברים על "גוש חוסם", . חצי שנה לפתוח חזיתות, לקבוע עובדות, ולעצב לנו את המציאות עוד קצת לפני שמישהו ישאל אותנו שוב.
מה שקרה להנדל ולווינטר הוא מסר לכל צעיר ישראלי שחלם להיכנס לזירה עם רעיון ועם דם חדש: אל תטרח. בדרך יש אותם אנשים, אותם יועצים, אותם תרגילים. מי שבא עם חזון ובלי מכונה, נשאר בחוץ. זה כבר לא ויכוח בין ימין לשמאל. זהו חוסר תקווה לאומי בעניין היכולת לשנות.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. הוא יודע לחכות, הוא הוכיח את זה אלפיים שנה. אבל היום הוא תקוע חזק בתוך מערכת פוליטית בירוקרטית שאין לה פתרון מבפנים. זו מערכת שמתחזקת את עצמה, ממחזרת את עצמה ומנצחת את עצמה בכל סבב מחדש. הם לא סומכים על הציבור, ולכן הציבור כבר לא סומך עליהם. ומזה אף קמפיין לא יציל.
התרעות פיקוד העורף