מנהיגי הציבור הערבי: תתנערו לחלוטין מחמאס | דן פרי

אזרחי ישראל הערבים סייעו זה עתה להנחיל לבנימין נתניהו תבוסה אלקטורלית מוחצת – אבל ההישג הזה עשוי לרדת לטמיון. הבעיה מתנקזת לעניין פשוט אחד: כששואלים את מנהיגי המגזר אם חמאס הוא ארגון טרור, הם מתחמקים. הדבר הזה הוא, פחות או יותר, מה שנשאר לנתניהו.

אחרי 7 באוקטובר, העמימות הזו היא מתנה עצומה לראש הממשלה. במסעו השקוף והבזוי להתחמק מתוצאות הבחירות, די לו להצביע עליה כדי להרתיע ישראלים יהודים מפני ממשלה הנשענת על תמיכה ערבית.

האחריות למצב הכללי מול המגזר המונה חמישית מאזרחי המדינה מוטלת בראש ובראשונה על פוליטיקאים יהודים, שבמשך שנים התייחסו להשתתפות ערבית בשלטון כאל דבר בלתי לגיטימי מעצם טבעו. אבל גם למנהיגים הערבים יש אחריות לסייע בפריצת המבוי הסתום. עומדת בפניהם הזדמנות היסטורית להפוך לשותפים חיוניים בשיקום הדמוקרטיה הישראלית, ואסור להם לאפשר למכשול שניתן בהחלט להסיר לעמוד בדרכם.

יש הסדר אפשרי ברור: צירוף מפלגת רע"ם של מנסור עבאס, על שמונת המושבים שלה, לגוש איזנקוט, בלי שום חוכמות. אפילו אם המשותפת תימנע, הממשלה תזכה לאמון הכנסת – 56 מול 53 – כל עוד ליברמן אינו מטרפד את המהלך. כן: לא צריך 61. והמשותפת גם לא חייבת להימנע – ואז הממשלה תקבל 67 קולות.

האם זה ייחשב לגיטימי? זה כבר משהו אחר, וכאן יש לערבים תפקיד חשוב.

בסוף השבוע צפיתי בריאיון עם יוסף ג'בארין, מבכירי הרשימה המשותפת, וחשתי תערובת מוכרת של הערכה ותסכול. הוא אדם מקסים ורהוט, המדבר עברית אלגנטית יותר מזו של פוליטיקאים יהודים רבים, בעיקר מהליכוד. טיעוניו בעד שוויון בין אזרחים יהודים וערבים היו משכנעים. הוא אף הודה שייתכן שגם פוליטיקאים ערבים צריכים לבחון מחדש חלק מדרכי הפעולה שלהם, הכרה מבורכת בחשיבותו של הרגע הנוכחי.

אבל כשנשאל אם חמאס הוא ארגון טרור, הוא סירב להשיב ישירות. כשנשאל שוב אם הוא מוכן לפחות להגדיר את הזרוע הצבאית של חמאס כארגון טרור, הוא שוב נמנע מכך. הוא גינה את פשעי חמאס, וזה חשוב, אך סירב לקבל את ההגדרה עצמה. במקום זאת, הוא התנגד לניסיון להכתיב לו באילו מילים להשתמש.

ההתנגדות הזאת אינה בלתי סבירה לחלוטין. לא כל כך הוגן להעמיד פוליטיקאים ערבים במבחני נאמנות אידיאולוגיים כאשר כל פשיסט וגזען יהודי נחשב איכשהו ללגיטימי. בוודאי שהחברה היהודית חייבת לשנות את תפיסתה ולזנוח את הרעיון שלאזרחים ערבים מותר להצביע, אך אסור להם להשפיע על הממשלה.

ובכל זאת, השאלה המסוימת הזאת אינה רק מלכודת לשונית. חמאס הוא ארגון טרור. הטבח שביצע ב-7 באוקטובר כלל רצח מכוון וחטיפה של אזרחים בהיקף עצום. ההיסטוריה שלו כוללת פיגועי התאבדות ואינספור התקפות על אזרחים. זאת ועוד: הוא המיט אסון כבד על תושבי עזה.

הגדרת חמאס כארגון טרור אינה מחייבת תמיכה בהתנהלותה של ישראל בעזה, ויתור על זכויות הפלסטינים או אימוץ הציונות. משמעותה היא תיאור מדויק של ארגון ששיטות הפעולה שלו המיטו אסון על ישראלים ופלסטינים כאחד – ושימשיך לאתגר גם את ממשלת איזנקוט.

ניהלתי אינספור שיחות עם יהודים ישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית על האפשרות של ממשלה הנשענת על תמיכה פרלמנטרית ערבית. רבים מהם מתעבים את נתניהו ורוצים נואשות בסיום שלטונו. חלקם ליברלים המחויבים לשוויון; אחרים אנשי מרכז או אנשי ימין מסורתיים. ובכל זאת, השיחות מגיעות שוב ושוב לאותה הסתייגות: איך אפשר להסתמך על פוליטיקאים שאינם מסוגלים אפילו לומר שחמאס הוא ארגון טרור?

שהם "תומכי טרור"?

הטענה הזאת אינה תמיד הוגנת. גם גזענות, אופורטוניזם פוליטי ועשרות שנים של חשדנות מסבירים את ההתנגדות להשתתפות ערבית בשלטון. אבל החשש אמיתי, ויש לו השלכות פוליטיות משמעותיות. אחרי 7 באוקטובר אי אפשר פשוט לפטור אותו כעניין סמנטי.

סירובם של פוליטיקאים ערבים בולטים להגדיר את חמאס באופן ברור מחזק בדיוק את החשדות של יהודים – ביניהם אנשי שלום. הוא מאפשר לנתניהו להציג ממשלה הנשענת על קולות ערביים כממשלה שאינה מסוגלת להגן על ישראל.

נבחן ממשלה בראשות איזנקוט הנתמכת בידי רע"ם והרשימה המשותפת. נניח שחמאס יפתח במתקפה גדולה נוספת, או שהמודיעין הישראלי יזהה איום מיידי המחייב פעולה צבאית בעזה. האם הרשימה המשותפת תסיר את תמיכתה? האם תצביע יחד עם הליכוד כדי להפיל את הממשלה? האם איזנקוט יהסס לפעול משום שהישרדותו הפרלמנטרית תלויה בפוליטיקאים שאינם מוכנים אפילו להגדיר את חמאס כארגון טרור?

אי אפשר להתעלם מהחששות האלה. אבל יש גם משהו אבסורדי בתרחיש הזה. כדי להפיל את איזנקוט, הרשימה המשותפת תצטרך ככל הנראה לשתף פעולה עם הליכוד והימין. מפלגתו של נתניהו, המציגה את עצמה כמגינה האולטימטיבית על ביטחון ישראל, תצביע אז לצד חברי כנסת ערבים כדי לערער ממשלה המתעמתת עם חמאס.

האם הליכוד באמת יערער את יציבותה של ממשלה משום שהיא נלחמת בחמאס? לנוכח הרקורד של נתניהו, שהעמיד את הישרדותו הפוליטית מעל כמעט כל שיקול אחר, ברור שכן. מפלגתו מציגה במשך שנים את ההשתתפות הערבית בשלטון כאיום ביטחוני, אך לא תעניק רשת ביטחון לממשלת איזנקוט בשעת הצורך.

אנשי הליכוד, בפשטות, אינם באמת פטריוטים. לכן, למשל, הם מעלילים על השב"כ. אתם יודעים מה? הם לא "של ישראל".

והרשימה המשותפת? היא אינה חייבת לתמוך בכל פעולה צבאית. עליה לשמור על זכותה להתנגד לפעולות בלתי מידתיות או בלתי חוקיות. אבל היא חייבת להבחין בין התנגדות למדיניות ישראלית מסוימת לבין אפילו רמז לאהדה לחמאס – ושלא יספרו שחמאס הוא ארגון צדקה.

חמאס שלט בעזה בשיטות סמכותניות, דיכא אופוזיציה פוליטית והכפיף את רווחת האוכלוסייה האזרחית למטרות צבאיות. מתקפת 7 באוקטובר שלו הייתה פשע מפלצתי נגד האנושות, והציתה מלחמה הרסנית. גינוי חמאס עולה בקנה אחד לחלוטין עם תמיכה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. למעשה, האינטרס הלאומי הפלסטיני עצמו מספק סיבות משכנעות לדחות ארגון שהסב נזק כה רב לבני עמו.

ג'בארין היקר, אזור אומץ וקרא לילד המפלצתי הזה בשמו. זה יאפשר הקמת ממשלה שתציל את ישראל ותבנה כאן חיים משותפים ליהודים וערבים.

תיקנתי את שגיאות ההקלדה, הכתיב, הרווחים והפיסוק, וכן את הניסוחים שסומנו קודם, תוך שמירה על הטון התקיף והמסר המקורי. לא שיניתי את הטענות הפוליטיות או את המספרים, ולא ביצעתי בדיקת עובדות.