40 מנדטים לליכוד, 39 למערך – זו הייתה תוצאת הבחירות לכנסת ה־12 שהתקיימו ב־1988. לגוש הימין־דתיים הייתה אפשרות להקים ממשלה ברוב של 65 מנדטים, אבל ראש הממשלה ויו”ר הליכוד, יצחק שמיר, העדיף ממשלת אחדות עם המערך בראשות שמעון פרס. הצטרפו לממשלה סיעות ש”ס, אגודת ישראל, מפד”ל ודגל התורה – ובסך הכל נשענה אותה ממשלה על לא פחות מ־97 מנדטים.
הייתה זו ממשלה שביטאה בראש ובראשונה את רצון העומד בראשה, שמיר, שהאחדות הלאומית הייתה בראש מעייניו. במשך ארבע השנים שקדמו לה כבר התקיימה ממשלה אחדות, כששמיר ופרס מכהנים בראשה ברוטציה. חילוקי הדעות המדיניים הונחו זמנית בצד. הממשלה התמקדה בעיקר בתחום הכלכלי וחוללה בו נפלאות.
חילוקי הדעות המדיניים החמירו בממשלה שהוקמה ב־1988 והיא נפלה כעבור שנה וחצי. ב־1990 תם אפוא עידן האחדות הלאומית בישראל – אלא אם כן הרכב הכנסת ה־26, לאחר הבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר, יכתיב זאת, וראשי המחנות לא ישושו למערכת בחירות נוספת. בחירות כאלה הן הדבר האחרון שאנו זקוקים לו בימים קשים אלה, וספק אם הן יביאו הכרעה חדה יותר.
בממשלת 1988 כיהן בנימין נתניהו כסגן שר החוץ, והקריירה הפוליטית שלו החלה לנסוק. היום הוא ראש הממשלה שזמן כהונותיו ארוך מזה של כל ראשי הממשלות האחרים והוא גם מבוגר מכל קודמיו. אוהבים אותו או לא, נתניהו נלחם במערכת הבחירות באופן מעורר השתאות. כאילו זו לו התמודדות ראשונה. הוא נשא על גבו את כל קמפיין הליכוד. הניצחון, ב־27 מנדטים, רשום אך ורק על שמו. אחרי הקמפיין הנגדי והבוץ שהוטח בו, עם רוח גבית של התקשורת, עם כל השקרים שעדיין מוטחים בו, אין מתחרה לנתניהו במנהיגות, בכישרון פוליטי, בהתמדה, בשאפתנות.
מנגד, גדי איזנקוט אינו מגרד את ההישג של יריבו. למפלגתו שישה מנדטים פחות. בליל הבחירות מיהר בחוסר שיקול דעת להכריז על ניצחון. עם כל ההערכה אליו, להיות ראש ממשלה אינו מתאים. הציבור ראה זאת והוכיח זאת בהצבעתו.
נותרו רק שתי אפשרויות כדי לצאת מהפלונטר שנוצר ב־27 באוקטובר: אחדות עכשיו או בחירות נוספות. אחדות בשותפות של הליכוד, ישר, ביחד, ש”ס, עוצמה יהודית – בלי שתי מפלגות השנאה משמאל, ישראל ביתנו והדמוקרטים, ובלי החרדים הקיצוניים מימין שהולכים ומנתקים עצמם מהרוב היהודי השקול.
זו לא תהיה אחדות דוגמת 1984, אולי אפילו רופפת יותר. הניגודים בין הליכוד למערך היו אז חריפים יותר, ועדיין קמה אותה ממשלה. בין נתניהו לאיזנקוט הניגודים חריפים פחות. לשונו המשתלחת של איזנקוט, שהצביע בעבר לליכוד, לא תאמה את תדמיתו. המילים שיצאו מפיו לא נשמעו טבעיות. נראה שהוא שימש שופר בפי מפעיליו־יועציו. נאומו בליל הבחירות היה כשל נוראי מבחינתו. גם התוכן, גם הקריאה המונוטונית ממסך הטלפרומפטר, גם האזהרה המדומה מפני מהלך צבאי “פוליטי” בממשלת מעבר, הראו מנהיג שהוא כמו בובה בידי המושכים האמיתיים בחוטים במפלגתו.
אינני מזלזל באיזנקוט. בסתר ליבי אני חש שבסתר ליבו אולי היה מעדיף להסתפק בתפקיד שר בממשלת נתניהו, מאשר ללכת לסבב בחירות נוסף, שבו להערכתי הליכוד תגדיל את כוחה, מפלגות השינוי והערבים ירדו. ישר היא מפלגת אווירה זמנית, גורלה עתיד להיות כגורל ד”ש בזמנו והתנועה של ציפי לבני בזמנה. נסקו וצנחו לתהומות הנשייה.
נושא האחדות מועלה תמיד שוב ושוב מצד ימין של הקשת הפוליטית והתקשורתית. בצד שמאל נענים לו אך ורק כאילוץ פוליטי. גם אחרי הבחירות מוסיף השמאל להתנשא על מצביעי הליכוד. יש בתוכו מי שבכוח מכריזים על ניצחון הגוש (כמובן, עם הערבים, וכמובן, עם המומרים הימנים בנט וליברמן), ויש ששוקלים אחדות כמוצא מפני איבוד מוחלט של עטיני השלטון.
נראה לי שאיזנקוט, שטובת ישראל עומדת לנגד עיניו, ואף שילם מחיר אישי יקר, עשוי להתרכך בסופו של דבר. האם יבין את כמיהת הרוב בציבור לממשלת אחדות, לשותפות שלטונית בין הליכוד לישר? זו התקווה. איך תיבנה ממשלת האחדות, כיצד תורכב, ומה תהיה חלוקת התיקים בתוכה – עוד חזון למועד.
התרעות פיקוד העורף