תעודת פטירה למדינה? ההיסטוריה הישראלית מספרת סיפור אחר | אל"מ אמיר נוי ועו"ד מיכאל שפרבר

ערב הקמת המדינה היו ספקות כבדים באשר ליכולתה לשרוד. בכירים במחלקת המדינה האמריקנית התנגדו להקמתה, אף שהנשיא טרומן הכריע בעד הכרה בה. בדוח מודיעיני אמריקני מ-1947 הוערך כי ללא סיוע משמעותי מבחוץ יתקשו היהודים להחזיק מעמד יותר משנתיים במלחמת התשה. זו הייתה הערכה מותנית, והמציאות השתנתה. גויסו אנשים, נרכש נשק, הושג סיוע ונבנה צבא. הסכנה חייבה פעולה. אילו הפכה להכרעה סופית, ספק אם הייתה קמה כאן מדינה.

בשנות המיתון שוב נדמה היה שהמפעל הציוני הגיע למבוי סתום. האבטלה עלתה, אנשים עזבו והבדיחה על כיבוי האור ביטאה ייאוש ממשי. אחר כך באו ימי ההמתנה של 1967, עם החרדה מפני מלחמה ומהשמדת היישוב היהודי בארץ. ישראל יצאה ממנה בניצחון בתוך שישה ימים. מי שמתבונן היום בייאוש שאחז בציבור ערב המלחמה מבין עד כמה תחושה שהכול אבוד עלולה להחמיץ את הכוחות העצומים הטמונים בעם הזה, כוחות שטרם באו לידי ביטוי.

מלחמת יום הכיפורים הביאה משבר עמוק עוד יותר. ההפתעה, האבדות והכישלון בימים הראשונים ערערו את האמון בהנהגה ובצבא. ובכל זאת, באותה מלחמה עצמה התאושש צה"ל, בלם את המתקפה והעביר את הלחימה לשטח האויב. הכישלון היה נורא וחייב חשבון נפש. הוא לא היה המילה האחרונה בתולדות המדינה. גם ברגעים הקשים ביותר, כשנדמה היה שהכול חסר סיכוי, היו כאן אנשים שהמשיכו להילחם ולשנות את התוצאה.

ובשנות השמונים המחירים זינקו במאות אחוזים בשנה והמשכורת איבדה מערכה במהירות. הכלכלה הייתה במשבר של ממש, כזה שהורגש בכל קנייה ובכל חשבון. האינפלציה איימה לפרק את היציבות הכלכלית. בשנת 1985 התקבלה תוכנית ייצוב, קוצצו הוצאות והתקבלו החלטות כואבות. המשבר נבלם. מי שרוצה להפיק לקח מהתקופה ההיא צריך לזכור לא רק את עומק הבור, אלא גם את ההחלטות האמיצות שהוציאו אותנו ממנו.

ועכשיו נרים את הראש ונביט סביב. המדינה שהחלה את דרכה עם פחות ממיליון תושבים מונה כיום יותר מעשרה מיליון. היא קלטה מיליוני עולים, בנתה ערים, אוניברסיטאות, בתי חולים ותעשיות מתקדמות. העם שהיה מפוזר ותלוי בחסדי שליטים גחמתיים ולא יציבים מקיים כאן מדינה וצבא משלו. המשברים לא עצרו את כל אלה. בתוך המלחמות, המחלוקות והטעויות נבנו כאן כוח ועוצמה שלא היו לדורות שקדמו לנו.

כל זה אינו סיבה להשלים עם המחדלים של היום. להפך. מי שיודע מה הצלחנו לבנות צריך לכעוס שבעתיים על הזנחה, על בזבוז ועל הנהגה שמעדיפה לעיתים את הישרדותה הפוליטית על צורכי המדינה. אבל מכאן צריכה לצאת תביעה לתיקון, לא הכרזה על סוף הדרך. כשמוחקים את הדרך שעברנו ואת הכוחות שצברנו, מתקבלת תמונה שמסבירה היטב מדוע לפחד, אך מתקשה להסביר מדוע בכלל להתאמץ.

זו החולשה העיקרית במאמרו של בריק. רשימת הסכנות שהוא מציג מסתיימת בתסריט חורבן במקום להפוך לתוכנית עבודה. הדבר בא לידי ביטוי כבר בכותרת המייאשת והשגויה: "תוצאות הבחירות הן תעודת הפטירה הרשמית של מדינת ישראל".

חסרים לוחמים? צריך להרחיב את מעגל השירות ולבנות את הכוח הנדרש. הציוד והמלאים אינם מספיקים? יש לקבוע סדרי עדיפויות, לתקצב ולפקח על הביצוע. הכלכלה ניצבת בפני אתגרים משמעותיים? צריך להעדיף עבודה, יזמות וחינוך על פני חלוקת כספים שנועדה לשמר קואליציות. החברה נקרעת? עלינו לבנות הסכמות שיאפשרו לכולנו לשאת יחד באחריות. לכל משימה דרושים יעד ברור, לוח זמנים וגורם שייתן דין וחשבון. ייאוש והרמת ידיים אינם תוכנית עבודה.

גם האמירה של בריק, שלפיה "אין בעם הזה עם מי לדבר", מבטלת דווקא את האנשים שעליהם תישען כל אפשרות לתיקון. מי ישרת, יעבוד, יקים עסקים, ילמד ילדים ויבנה יישובים? אותו עם עצמו. אפשר לחלוק על בחירתו ולבקר אותה בחריפות. אי אפשר למחוק את כוחו רק משום שלא קיבל את דעתך. תוצאות בחירות יכולות לעורר מחלוקת, לעיתים עמוקה, אבל הן אינן תעודת פטירה של מדינה.

ויש עוד עובדה שראוי להזכיר: גם במהלך שנות המלחמה ישראל לא רק נלחמה, אלא המשיכה לייצר הישגים. צה"ל והתעשיות הביטחוניות הפגינו יכולות מבצעיות וטכנולוגיות שהציבו את ישראל בחזית העולמית; הייצוא הביטחוני הגיע ב-2025 לשיא של 19.2 מיליארד דולר. ההייטק הישראלי המשיך לצמוח ולהיות מנוע מרכזי של המשק. בתחום הרפואה נרשמו פריצות דרך, ובהן השתלת קרנית ביולוגית שהודפסה בתלת-ממד ופיתוחים לשיקום פצועים. גם בזירה הבינלאומית ישראל ממשיכה לקיים קשרים אסטרטגיים, שיתופי פעולה מדעיים וביטחוניים ולהציג יכולות שמדינות רבות מבקשות ללמוד מהן. כל אלה אינם מבטלים את המחיר הכבד של המלחמה ואת האתגרים שבפנינו, אבל הם מוכיחים שגם תחת אש ישראל ממשיכה לחדש, ליצור ולהוביל.

ההיסטוריה שלנו אינה הבטחה שהכול יסתדר. היא עדות לכך שגם מציאות קשה יכולה להשתנות כאשר אנשים מסרבים לקבל אותה כגורל. זאת התקווה שצריך להציב מול ההפחדה, וזאת גם הדרישה שצריך להציב בפני הממשלה: להפסיק לתרץ ולהתחיל לתקן. כבר היינו חלשים יותר, עניים יותר, מפולגים יותר ובודדים יותר. מאז בנינו מדינה. האור לא כבה אז, והוא לא יכבה עכשיו. מדינת ישראל אינה זקוקה להספדים; היא זקוקה לאנשים שיאמינו בה, ייקחו אחריות וימשיכו לבנות אותה. זו תעודת החיים שלנו.