הציבור הישראלי, שחוק, מותש וחרד, מחפש היגיון אסטרטגי. הוא מחפש אחר דוקטרינות ביטחוניות והערכות מודיעין מעמיקות. אבל כדי להבין אם טילים יעופו לכאן בקרוב אין צורך לפרוש מפות של המזרח התיכון או להקשיב לפרשנים צבאיים. מספיק להסתכל על לוח השנה הפוליטי בוושינגטון ובירושלים.
אבל ברגע שספירת הקולות בבחירות תסתיים, הכללים ישתנו. אם טראמפ ינצח, הוא ירגיש שקיבל מנדט "לסיים את העבודה" בלי לחשוב על דירוגי האשראי ומחירי הדלק. אם יפסיד, מלחמה במזרח התיכון היא תמיד הדרך הטובה ביותר להסיט את תשומת הלב מכישלון פנימי בארצות הברית.
סיבוב נוסף מול איראן? מבחינת נתניהו זהו חבל הצלה פוליטי. מלחמה נוספת משתקת את האופוזיציה, מוחקת את הביקורת הציבורית ומכריחה את כולנו להסתדר בשלשות תחת הדגל. כשהתותחים רועמים, מי מעז לשאול על יוקר המחיה, על משבר הדיור או על הרפורמות המשפטיות? מלחמה היא "כפתור האיפוס" האולטימטיבי של הפוליטיקה הישראלית. היא הופכת כל כשל פנימי לסוגיה משנית לעומת "האיום הקיומי".
ואז נוצר זיווג משמיים. מצד אחד, נשיא אמריקאי שחייב מפגן כוח ראוותני כדי לקבע את מורשתו. מצד שני, ראש ממשלה ישראלי שזקוק בדחיפות למצב חירום מתמשך כדי לתחזק את הקואליציה שלו ואת מעמדו. כששני השחקנים החזקים ביותר על לוח השחמט הזה מרוויחים מאותה התלקחות בדיוק, ההסתברות לשקט שואפת לאפס. המלחמה הבאה תפרוץ לא בגלל חציית קווים אדומים של האיראנים. היא עלולה לפרוץ כי היא משרתת אנשים חזקים שמעדיפים לראות את המזרח התיכון בוער, ובלבד שהקריירה הפוליטית שלהם תישאר שלמה.
התרעות פיקוד העורף