סטיבנס חטפה ממפלגתה לא מעט, ובשעת כתיבת המאמר היה קשה לקבוע אם המהלך שלה היה מוצלח. מה שכן, אפשר לקבוע בוודאות שהמהלך היה אמיץ ונכון. כשסטיבנס נשאלה מדוע עשתה מה שעשתה, היא ענתה שהבינה פתאום שהמועמד הרפובליקני אוהב יותר את אמריקה. למעשה, סטיבנס הפגינה אומץ פוליטי בכך שבחרה בחירה שאינה מובנת מאליה כלל: היא הוכיחה שהיא אוהבת את ארצה יותר משהיא אוהבת את המפלגה שלה.
יש רגעים שבהם אין ברירה אלא להתעלות לגודל השעה, גם אם יהיה לזה מחיר פוליטי. בישראל אנחנו נמצאים ברגע כזה. קצת קשה לראות אותו מבעד למסך העשן הסמיך סביבנו. מסך העשן הוא כמעט כל מה שאנחנו רואים בתקשורת כרגע. לכל נבחר ציבור יש הספינים שלו, שבמסגרתם הוא מנסה להשיג משהו. רק שמרוב ספינים כבר מזמן אי אפשר לדעת איפה היער, ונוצרת אשליה שה"מנצח" הוא מי שצועק חזק יותר ונשמע נחוש יותר, בלי קשר לעובדות ולמציאות.
אבל האתגרים האמיתיים של ישראל קיימים במציאות, ולא משנה כמה נצעק שהמציאות היא אחרת. במציאות, אף אחד לא ניצח, והספינים אינם עוזרים לאף צד, אלא רק מעצימים את התיקו. אל תטעו: הפוליטיקאים מבינים מצבים פוליטיים במהירות, ומתחת למסך העשן קיימת הפנמה שגם אם הדבר מעורר בחילה, הפתרון ההגיוני היחיד הוא ממשלת אחדות.
כרגע, השחקנים מקצינים את הנרטיבים שפוסלים את הצד השני כדי לשפר, לכאורה, את מעמדם במשא ומתן. אבל האתגר האמיתי של כל מי שרוצה לקחת חלק בהנהגת המדינה כרגע הוא לאהוב את המדינה יותר משהוא אוהב את המפלגה שלו ואת הנרטיבים שלה. זה האירוע.
אחדות אמיתית אינה דורשת מאיש ויתור על אמונותיו או עקרונותיו. היא מחייבת את כולנו להכיר בכך שבמדינה דמוקרטית חיים אנשים עם תפיסות עולם שונות, ושגם למי שחושב אחרת מאיתנו יש מקום, קול וזכות להשפיע. לכן, לא מספיק שצד אחד יוכיח שהוא אוהב את המדינה יותר משהוא אוהב את המפלגה. האחריות הזאת מוטלת עתה על כולם, מכל קצות הקשת הפוליטית. למעשה, זה נכון למנהיגים וגם לאזרחים שהצביעו עבורם.
התרעות פיקוד העורף