ראשית, עדיין לא ברור מה בדיוק סוכם בין שני הג'נטלמנים, טראמפ ונתניהו. גם לא ברור אם עיתוי ההצהרה של טראמפ נועד לשרת את צרכיו הפוליטיים לקראת הבחירות בארצות הברית.
עוד קבעה ועדת נגל, כאחד הלקחים המרכזיים ממלחמת "חרבות ברזל", כי ישראל חייבת לפתח באופן מיידי עצמאות בתחום החימושים.
כספי הסיוע הביטחוני תרמו רבות לצה"ל, אבל לעיתים הם גם גרמו לקריסתן של תעשיות ישראליות. מדינת ישראל איבדה בשל כך חלק מעצמאותה בתחומי הפיתוח והייצור, הפסידה שוקי ייצוא ואיבדה הכנסות ממיסים.
אסור להתבלבל: ישראל עדיין תידרש לרכוש פלטפורמות צבאיות רבות מארצות הברית, אבל התשלום עבורן יתבצע בשקלים או באמצעות עסקאות חליפין. במקביל, ישראל תהפוך לגורם תחרותי מול חברות הענק האמריקאיות.
לישראל יש יתרון אחד משמעותי מול האמריקאים, והוא צה"ל. הצבא נדרש בתדירות גבוהה להציג בשדה הקרב את הפיתוחים הטכנולוגיים, ובכך הוא מקדם מכירות הן לתעשייה הביטחונית האמריקאית והן לתעשייה הביטחונית הישראלית. כך, למשל, במקרה של מטוס ה-F-35, שביצע פעולות מבצעיות ראשונות בשירות חיל האוויר הישראלי, וכך גם במערכות טילי החץ וכיפת ברזל, ובמערכות נוספות.
בנוסף, התוכנית כוללת רכישת ספינות מלחמה עבור חיל הים, רכישת צוללות, הקמת חטיבות שריון נוספות, הקמת שני גדודי הנדסה קרבית נוספים והגדלת חיל הרגלים בסדר גודל של חטיבה נוספת. הגדודים החדשים יחולקו בין החטיבות הקיימות, במטרה לחסוך בהקמת מפקדה נוספת.
בישראל מעריכים כי חלק מההוצאה יחזור לקופת המדינה באמצעות הכנסות ממיסים, וכן בשל העובדה שחלק מהעסקאות יתבצעו בתוך המשק הישראלי. במילים אחרות, מדובר בכסף שעובר מכיס לכיס בתוך המשק.
גורמים במשרד האוצר טוענים זה זמן רב כי הסיוע הכלכלי האמריקאי גרם לצה"ל, במשך שנים, לרכוש מוצרים שלא באמת היה צריך. בשל העובדה שבכל שנה נדרש צה"ל למצות את התקציב הדולרי שהעניק לו "הדוד סם", חלק מהרכישות לא בוצעו מכוח הצורך המבצעי, אלא מכוח ההכרח לנצל את כספי הסיוע.
התלות בתקציב הדולרי האמריקאי הגיעה לשיאה כאשר מערכת הביטחון דרשה מחברות ישראליות, חלקן קטנות, להעביר את פסי הייצור שלהן לארצות הברית, כדי שתוכל לרכוש מהן מוצרים באמצעות כספי הסיוע ולא בשקלים. כלומר, מדינת ישראל עודדה למעשה בריחת טכנולוגיה לארצות הברית.
עוד נקבע בתוכנית שהוכנה כי אם ארצות הברית או גורם אחר יפחיתו את חלקם במימון התוכנית התקציבית ארוכת הטווח, ישראל תוכל לפרוס את התחייבויותיה על פני 13 שנים במקום עשור, מבלי לפגוע בקצב ההצטיידות.
המדיניות הכלכלית של ישראל מבוססת על שקרים וכיפופי ידיים. משרד הביטחון מגיע מדי שנה עם דרישות תקציביות גבוהות, ואילו משרד האוצר מציג מנגד הצעות לא ריאליות באשר לגובה התקציב. שני הצדדים יודעים היטב שהם מגיעים למשא ומתן מתוך הגזמה מכוונת ועמדות שאינן משקפות את המציאות, במטרה לכופף ככל האפשר את הצד השני.
כך, למשל, במשרד האוצר ידעו כבר מזמן כי משרד הביטחון וצה"ל זקוקים ליותר מ-180 מיליארד שקל כדי לסיים את השנה. למרות זאת, הם הגיעו עם הצעה לתקצוב חסר של 150 מיליארד שקל בלבד. "אם היינו נותנים מלכתחילה 180 מיליארד שקל לביטחון, היינו מוצאים את עצמנו בסוף השנה עם תשלום של 250 מיליארד שקל", אומר בגילוי לב גורם במשרד האוצר.
אלא שבאוצר גילו כי המדיניות העקומה שניהלו מול מערכת הביטחון הובילה למשבר עצום, שעלול לפגוע בכלכלה הישראלית בעוד שנתיים או שלוש. לכן, מייד לאחר הקמת הממשלה, משרד האוצר יפעל לקביעת מודל חדש לשירות הקבע, בדגש על שירות הקבע הקצר.
באוצר הבינו כי ההחלטה לחסוך במשכורותיהם של אנשי הקבע הובילה לתוצאה הפוכה. כיום המדינה משלמת פי שלושה ואף פי ארבעה, ובסופו של דבר נותרת גם ללא אנשי קבע.
איך זה קרה? כיום צה"ל מעסיק למעשה צבא שכיר, שהוא צבא המילואים. חיילי המילואים נדרשים למכסת שירות של 100 עד 150 ימי מילואים בשנה. צה"ל משלם לחייל מילואים 140% משכרו, ובנוסף מעניקה המדינה הטבות בדמות נקודות זיכוי במס והטבות נוספות בהתאם למספר ימי המילואים. נכון שמרבית הכסף חוזר בסופו של דבר לקופת האוצר באמצעות מיסוי והגידול בצריכה וברכישות, אבל במשרד האוצר הבינו כי נוצר כאן עיוות כלכלי משמעותי.
אנשי קבע וחיילים בשירות סדיר מעדיפים להשתחרר מהצבא, לעבוד במשך שלושה חודשים באזרחות ולהרוויח שכר גבוה, לעיתים פי שניים משכרו של איש קבע. לאחר מכן הם חוזרים לשרת בצה"ל כחיילי מילואים, כאשר משרד האוצר משלם עבור שירותם סכום הגבוה פי שלושה עד פי ארבעה מעלות שכרו של איש קבע.
כעת הבינו במשרד האוצר שאי אפשר לקבל מתנות חינם, ואי אפשר לעקוץ את כולם כל הזמן. בסופו של דבר, מי שחושב דרך החור של הגרוש, מוצא את עצמו מחזיק רק את הגרוש ביד.
התרעות פיקוד העורף