מצד שני, יכול להיות שזה אמיתי. ומצד שלישי, גם אם טראמפ הגזים, גם אם הסיוע לא יופסק לפני תום ההסכם שנחתם לעשור (בסוף 2028), דבר אחד ברור: אנחנו מאבדים את אמריקה. זה לא תהליך, זה לא קורה בשלבים, זה קורה בבת אחת. מפולת. קריסה מהדהדת של אבן הראשה בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל.
כל זה נגמר. במשמרת של נתניהו. באחריותו הבלעדית והברורה. למרבה המזל, אי אפשר להאשים בזה את היועמ"שית. גם לא את סולברג. אפילו לא את "השמאל". זה מעשה ידיו של נתניהו להתפאר. זו בכייה לדורות שקשה לתאר במילים. לאורך דורות, הביטחון הלאומי של ישראל נשען על הברית עם אמריקה. במשך דורות המפתחות לוושינגטון היו בירושלים. מי שרצה להגיע לבית הלבן עבר דרך לשכת ראש הממשלה.
בדברים המדהימים שאמר אתמול טראמפ יש מילים מדאיגות. "הגעתי להסכם עם ביבי", הוא אמר. עם ביבי. לא עם מדינת ישראל. האם נתניהו קיים דיון מקצועי כלשהו לפני שהחליט ללכת על דיל עם טראמפ ולוותר על 12 מיליארד שקל בשנה? האם היה דיון עם משרד הביטחון? עם משרד האוצר? האם נעשתה עבודת מטה במל"ל? איך התקבלה ההחלטה?
כל השאלות הללו יישארו ללא מענה, כמו כל שאר השאלות שנשאלו לאורך שנותיו הרות האסון של נתניהו בשלטון. עם מי הוא התייעץ לפני שאישר לגרמנים למכור צוללות למצרים, למשל. שאלות מהסוג הזה. שאלות הרות גורל ונטולות מענה. אירועים שהפכו את ישראל מאחת המדינות המשפיעות בעולם, אור לגויים ומגדלור של דמוקרטיה וקדמה במזרח התיכון, למוקצה מחמת מיאוס. והכל תוצרת נתניהו. כחול-לבן.
זה עוד לא אבוד. זה בר שיקום וזה הפיך. לא צריך לוותר על שום דבר מהותי. לא צריך לפנות התנחלויות, להקים מדינה פלסטינית או להתפשר על ביטחון. צריך, בסך הכל, לחזור להיות מדינה שפויה, שפועלת במסגרת הגיונית כלשהי. מדינה דמוקרטית, שאוכפת את החוק והסדר על כולם, ולא רק על המיעוטים. מדינה שפרנסיה ושריה חושבים על האינטרס הלאומי, ולא על הפריימריז הקרובים. תאמינו או לא, זה אפשרי. מאיפה אני יודע? מהעובדה שעד לא מזמן, זו המדינה שהיינו. עד ינואר 2023.
התרעות פיקוד העורף