המגפון מול בית אייזנקוט כוון לכולנו - והילדים שלנו משלמים את המחיר | חגית גניש גיל

השבוע, בדרך לבית הספר עם הבת שלי, עלה בגל״צ הדיווח על ההפגנה שהתקיימה מול ביתו של גדי אייזנקוט, ועל הדברים המזעזעים שנזעקו דרך המגפון, הקשורים לבנו גל, ז"ל, אשר נפל כחייל מילואים בחודש דצמבר 2023, ולאשתו של אייזנקטו, אמו של גל.

המילים המצמררות, מעבר לכל דמיון אנושי, הביאו אותי לרתיחה מאפס למאה. לא רק כאזרחית, אלא גם כאמא לילדה בישראל.

הבת שלי, בגיל חטיבת ביניים, הקשיבה בדממה ובתדהמה לדיווח של ספי ויניר, ואני התביישתי וחשתי צביטה עצומה בלב על מה ששמענו, ולא פחות מכך – על כך שילדים בגילה צריכים להיחשף לדברים כאלה.

כאזרחית וכישראלית גאה, זהו דגל אדום בוהק. במדינה שנתונה שלוש שנים במלחמה, שקמים עליה אויבים מחוץ לכלותה מדי יום – הדעת אינה סובלת את הקלות שבה נאמרים דברים כאלה.

כאמא, הזעזוע קשה לתיאור במילים. המשפטים הנוראיים שנאמרו, חותרים תחת כל מה שנלחמנו – ועודנו נלחמים – עבורו: שלמות העם והארץ. המילים האלה, שמייצגים חשיבה מעוותת, מאיימות יותר מכל אויב על העתיד של הילדים שלנו, ימין, מרכז, שמאל, חילונים, דתיים. כולם.

בכנס שנערך בחודש מאי האחרון, אי שם בתחילת תקופת הקמפיינים השקטה יחסית, במסגרת מיזם ׳מחליפים מילה׳ של בית הנשיא ובשיתוף ארגון ׳מעלה׳, הנשיא הרצוג דיבר על ׳אדים של דלק באוויר׳. הקמפיין בקושי התחיל, בחירות נראו אי שם באופק – וכמה הוא צדק.

המילים האלה הן האדים שמחוללות את הנפילה שלנו כחברה.

כהורים לדור העתיד אסור לעבור בשתיקה על הקלות שבה נשפכים משפטים כאלה דרך מגפון – ולא משנה מאיזה כיוון. גדי אייזנקוט ומשפחתו שילמו את המחיר הכבד ביותר; בשם המדינה, בשם הציונות, בשם אהבת הארץ ומסירות הנפש. רבים וטובים נוספים איבדו את בניהם ובנותיהם ואת יקיריהם, רבים מדי.

מי ששולח אליהם מגפון, שולח אותו אל כולנו.

הילדים של כולנו יצטרכו לבנות כאן עתיד, ולא משנה איך נהפוך את זה, העתיד הזה יהיה משותף. השתלחות כזאת מערערת את כל מה שהם יודעים על הסדר הטבעי: בין הורים לילדים, בין מדינה לאזרחיה, בין מה שמותר למה שאסור במדינה שמתהדרת בנאורות.

אין ימין, אין שמאל – אמר שורד השבי אלי שרעבי בראיון המטלטל ב׳עובדה׳. מה שבא להרגנו, מבחוץ – אך גם מבפנים – לא שואל לאן אנחנו נוטים. למילים יש משמעות וכח, והן מייצרות דינמיקה הרסנית שאין שליטה על הכיוונים שתיקח.

הבחירה המסוכנת ביותר שלנו היא לא בקלפי; היא הבחירה בדרך שבה אנחנו בוחרים לדבר, גם בקמפיין פוליטי, ועוד יותר מכך – בדרך שלנו לתת למילים הנוראות להפוך לרעש רקע ולהמשיך הלאה. כי כמה אפשר לכאוב.

האחריות הזאת שלנו: לוודא שהילדים שלנו לא יגדלו לתוך משפטים כאלה, שיבינו כמה כוח יש למילים ושייגשו ביראת כבוד למילה – הכתובה, המדוברת והנזעקת מתוך מגפון, גם בהפגנה ולמול יריב פוליטי.