אם נדע לשנות כיוון, ניצחון הדמוקרטים עשוי להוות הזדמנות חיובית לעתידה של ישראל | נדב תמיר

ניצחון הדמוקרטים בשני בתי הקונגרס בבחירות האמצע הוא הרבה יותר ממפלה פוליטית לנשיא דונלד טראמפ. הוא עשוי לסמן שינוי עמוק ביחסים בין ארה"ב לישראל — שינוי שממשלת ישראל הנוכחית רואה בו איום, אך ממשלה שתבחר בדרך אחרת תוכל להפוך להזדמנות היסטורית.

תוצאות הבחירות מלמדות שהבוחרים האמריקאים ביקשו להציב גבולות לכוחו של טראמפ. כישלונו בשיפור יוקר המחיה, מלחמות הסחר שפגעו בכלכלה והמלחמה עם איראן, שהובילה לעליית מחירים ולפגיעה באינטרסים האמריקאיים, עוררו אכזבה בקרב הבוחרים. אפילו בתחום ההגירה, שנחשב לאחד מנכסיו הפוליטיים, איבד טראמפ תמיכה בעקבות האגרסיביות של סוכנות ההגירה ICE .

המלחמה עם איראן אינה פופולרית גם בקרב חלקים מבסיס תומכיו. רבים רואים בה מלחמה למען אינטרסים זרים, ובראשם ישראל, בניגוד להבטחת America First ולהתחייבותו לסיים מלחמות ולא לפתוח חדשות.

ניצחון הדמוקרטים בשני בתי הקונגרס יגביל את יכולתו של טראמפ לקדם את מדיניותו ללא שיתוף פעולה עם יריביו הפוליטיים. הקונגרס יוכל להגביר את הפיקוח על הממשל, לחסום יוזמות חקיקה ולמנוע או להתנות תקציבים. בתחום מדיניות החוץ והביטחון, הדבר עשוי להקשות על מימון יוזמות צבאיות ועל המשך מלחמות ללא תמיכה פוליטית רחבה.

אין פירוש הדבר שטראמפ הפך לנשיא חסר כוח. הוא עדיין מחזיק בסמכויות נרחבות, במיוחד בתחום מדיניות החוץ והביטחון. אולם ניצחון הדמוקרטים מצמצם את מרחב התמרון שלו ומעניק להם הזדמנות להציג חלופה למדיניותו לקראת הבחירות הבאות לנשיאות.

קונגרס פרו־ישראלי — אבל ממש לא פרו־נתניהו

בישראל חוששים שהקונגרס הבא יהיה אנטי־ישראלי. החשש אינו מופרך אם הכוונה היא לישראל של ממשלות נתניהו, אך הוא מחמיץ את השינוי העמוק המתרחש בתפיסת התמיכה בישראל בארה"ב. הקונגרס יהיה פרו־ישראלי מאוד — אך לא במובן המסורתי של המונח.

במשך עשרות שנים התבססה התמיכה הדו־מפלגתית בישראל על ההנחה שהיא בעלת ברית אסטרטגית של ארה"ב, מדינת הלאום של העם היהודי ודמוקרטיה הזכאית להגן על עצמה. ההנחה הזאת עדיין רחבה בקונגרס. הרוב הגדול של המחוקקים בשתי המפלגות ימשיך לתמוך בביטחון ישראל ולראות ביחסים בין שתי המדינות אינטרס אמריקאי חשוב.

אבל יותר ויותר מחוקקים מבינים שתמיכה בישראל אינה מחייבת תמיכה בלתי מסויגת בכל מדיניות של ממשלתה. להפך: דווקא המחויבות לביטחונה ולעתידה של ישראל מחייבת, בעיניהם, את ארה"ב להשתמש בדיפלומטיה ובמנופים שברשותה כדי לסייע לה לצאת מן המציאות המתמשכת של הכיבוש, לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולהשתלב באזור.

השינוי הזה בולט במיוחד במפלגה הדמוקרטית. רוב גדול של יהודי ארה"ב תומך באופן מסורתי בדמוקרטים וגם בבחירות האלו. היהודים מהווים חלק מרכזי מבסיס התמיכה האמריקאי בישראל. עם זאת, תמיכתם בישראל אינה תמיכה אוטומטית בממשלות הימין שלה כפי שהיה בעבר.

במפלגה הדמוקרטית יש אמנם אגף שאינו רואה בישראל בעלת ברית מרכזית, או מטיל ספק בעצם המחויבות האמריקאית אליה. לאגף הזה יצטרפו מחוקקים חדשים. אולם הזרם המרכזי במפלגה כולל רוב של מחוקקים הרואים עצמם ציונים, תומכים בביטחון ישראל וביחסים טובים בין שתי המדינות, אך סבורים שהמשך הכיבוש מסכן את עתידה של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. מבחינתם, שימוש מושכל במנופים אמריקאיים יכול לסייע לישראל להגיע להסדר שיחזק את ביטחונה ואת מעמדה האזורי.

הדמוקרטים לא יפעלו כמקשה אחת. יהיו ביניהם חילוקי דעות בשאלות של סיוע ביטחוני, היקף הפעלת הלחץ על ישראל והיקף המעורבות האמריקאית באזור. אולם השליטה בשני בתי הקונגרס מעניקה להם יכולת ממשית להשפיע על המדיניות, ולא רק להביע התנגדות לה.

גם במפלגה הרפובליקנית מתרחש שינוי, אם כי בכיוון אחר. לצד אוונגליסטים הרואים בסכסוך במזרח התיכון חלק מחזון תיאולוגי ונאו־שמרנים המאמינים בכוח צבאי ככלי מרכזי לקידום אינטרסים אמריקאיים, מתחזק זרם ה־MAGA, הדוגל ב־America First.

עבור זרם זה, השאלה אינה כיצד להשקיע עוד משאבים צבאיים באזור, אלא כיצד לצמצם את המעורבות הצבאית האמריקאית ולתמוך בהסדרים מדיניים המקדמים אינטרסים אמריקאיים בלי להיגרר למלחמות נוספות. הם לא בהכרח יתמכו בישראל בשל ערכים משותפים, אך העדפתם לדיפלומטיה על פני מלחמות עשויה לשרת אותנו יותר ממדיניות של עימותים בלתי פוסקים.

מהזדמנות אמריקאית להזדמנות ישראלית

מנקודת המבט הישראלית, כאן טמון השינוי העמוק. במשך שנים הוצגה התמיכה האמריקאית בישראל כמשחק סכום אפס: או שתומכים בישראל באמצעות יישור קו עם ממשלתה, או שמפעילים עליה לחץ ופוגעים בה. אבל כיום רוב המפלגה הדמוקרטית ורוב יהודי ארה"ב חושבים שאפשר להיות מחויב לביטחון ישראל ולסבור שהיא זקוקה להסדר מדיני גם מבחינה מוסרית וגם בטחונית; לתמוך בישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי ולחשוב שהמשך הכיבוש מסכן את עתידה; ולראות בברית האמריקאית־ישראלית נכס אסטרטגי ומשום כך וושינגטון צריכה לסייע בקידום פתרון מדיני.

השינוי הזה עשוי להתבטא גם במדיניות ממשל טראמפ למרות שבלתי אפשרי לצפות אותו. לאחר כישלונו באיראן, טראמפ עשוי להבין שהדרך היחידה להותיר מורשת חיובית היא ליישם את תוכנית 20 הנקודות בעזה, שאותה זנח מאז חתימתו עליה. יישום התוכנית עשוי לאפשר לו לקדם את עסקאותיו עם מדינות המפרץ, המעוניינות ביציבות אזורית, ולבסס את שאיפתו להיזכר כנשיא שהביא שלום — ואולי גם כזוכה בפרס נובל לשלום.

בתוכנית 20 הנקודות יש הכרה בתפקיד פלסטיני כאלטרנטיבה לחמאס בעזה ובאופק מדיני למדינה פלסטינית. ממשלה ישראלית חדשה שתבחר בדרך הזאת תוכל להסתייע בטראמפ ובקונגרס בקידום הסדרים מדיניים, בהבטחת ביטחון ישראל בכל החזיתות הפתוחות ובהשתלבות במסגרת אזורית רחבה.

המסגרת הזאת אינה מסתכמת בהקמת מדינה פלסטינית. מדובר בארכיטקטורה אזורית שבה ישראל ומדינה פלסטינית מפורזת משתלבות בשיתוף פעולה אזורי, בערבויות ביטחוניות ובקשרים כלכליים. מסגרת כזאת יכולה לשרת את האינטרסים של ישראל, של ארה"ב ושל שאר בנות הברית של ארה"ב וליצור בסיס ליציבות ולשגשוג במזרח התיכון.

טראמפ ימצא תמיכה בקונגרס החדש גם במאמצים לפרק את חיזבאללה מנשקו ולהעצים את ממשלת לבנון כדי לאפשר לה לעשות זאת. אולם גם כאן, תמיכה אמריקאית לא תינתן בהכרח ללא תנאים. היא תהיה תלויה ביכולת להציג מדיניות שמקדמת את האינטרסים של ארה"ב ומצמצמת את הסיכון להיגררות למלחמה נוספת.

ייתכן שזה יהיה הפרדוקס של הקונגרס החדש: הוא יהיה פחות מוכן להגדיר תמיכה בישראל כיישור קו אוטומטי עם כל מדיניות של ממשלתה, אך דווקא משום כך עשוי להציע לה תמיכה משמעותית יותר ביציאה ממעגל המלחמות ובבניית עתיד של ביטחון ושגשוג.

אם בנימין נתניהו יישאר ראש הממשלה, הוא לא ימצא בקונגרס הבא תמיכה בלתי מסויגת במדיניות של המשך הכיבוש והעימותים. לעומת זאת, ממשלה בראשות גדי איזנקוט, שתפגין נכונות להסדרים מדיניים ולשילוב ישראל במסגרת אזורית, תמצא בקונגרס ובממשל האמריקאי שותפים למאמץ להבטיח את ביטחון ישראל ולחלץ אותה מן המציאות הנוכחית.

הבחירה שתעמוד בפני ישראל אינה בין תמיכה אמריקאית לבין לחץ אמריקאי. היא בין המשך מדיניות שמעמיקה את הבידוד והעימות לבין שותפות עם ארה"ב לקידום הסדרים שיבטיחו את ביטחונה ואת עתידה של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

ניצחון הדמוקרטים בבחירות האמצע מסמן אפוא לא רק את תחילתה של תקופת מגבלות עבור טראמפ, אלא גם הזדמנות לעיצוב מחדש של היחסים בין ישראל לארה"ב: ברית בין שתי מדינות שיכולות לחלוק על הדרך, אך מחויבות למטרה משותפת — ישראל בטוחה, חזקה ומשולבת במזרח תיכון יציב ומשגשג.