לא כל שיר הוא מבחן נאמנות |  רנא פאהום

בימים האחרונים הופץ סרטון ממטה הרשימה המשותפת, שבו נשמעו פעילים שרים את "בילאדי", כלומר "מולדתי". הסרטון הפך כמעט מיד מרגע של חגיגה פוליטית לכתב אישום נגד מפלגה, נגד נבחריה, ובמידה רבה גם נגד בוחריה - הציבור הערבי. בדיווחים מסוימים הוצג השיר כהמנון פלסטיני המזוהה עם אש"ף ועם פת"ח, הכולל, מסרים של מאבק אלים.  המסקנה המתבקשת לא אחרה לבוא: אסור לתת להם חלק ונחלה בשלטון.

רבים מן המבקרים אינם יודעים ערבית. הם אינם מכירים את ריבוי המשמעויות של המילים, את ההקשרים התרבותיים והפוליטיים שבהם שירים כאלה מושרים, או את ההבדלים בין יצירות שונות הנושאות את אותו השם. במקום הקשבה ישירה, הדיון נשען לא פעם על תרגומים חלקיים, על פרשנויות מגויסות ועל שורות המנותקות מהקשרן. כך הופך פער לשוני ותרבותי לחשד, המיתרגם למסקנה פוליטית.

אם לא די בכך, התגובות לסרטון לא עסקו רק בשיר עצמו. הן החזירו אל מרכז הבמה את אחד הדפוסים הקבועים והבעייתיים ביותר ביחסה של הפוליטיקה הישראלית לאזרחים הערבים: הדרישה הבלתי פוסקת מהם להוכיח את נאמנותם למדינה.

האזרחים הערבים מצביעים, מתמודדים בבחירות ומשתתפים במשחק הפוליטי על פי חוק. למרות זאת, דה פקטו, הם נדרשים לעבור שוב ושוב גם מבחן רגשי וסמלי: איזה שיר הם שרים, באיזו שפה, כיצד הם מגדירים את מולדתם, אילו דגלים הם מניפים, מה הם זוכרים ומה הם מבקשים לשכוח. כל ביטוי של זהות פלסטינית מוצג מיד כראיה לחוסר נאמנות.

הרוב היהודי בישראל חייב להבין שחי כאן ציבור בעל זהות לאומית, פוליטית ותרבותית שונה.  הציבור הערבי אינו אוסף של יחידים שנדרשים להסתפק בזכויות אזרחיות פרטיות, תוך ויתור על זיכרונם הקולקטיבי ועל השתייכותם הלאומית. מדובר בציבור שיש לו שפה, תרבות, היסטוריה, זיכרון משפחתי וקולקטיבי, וחיבור עמוק לעם הפלסטיני בהיותו חלק ממנו.

הזהות הזאת אינה נוצרת רק כאשר שרים שיר מסוים, והיא גם לא תיעלם בעקבות מסעות הפחדה ודה-לגיטימציה. הניסיון לדרוש מהאזרחים הערבים לבחור בין אזרחותם הישראלית לבין זהותם הפלסטינית אינו מחזק את המדינה. הוא רק מעמיק את תחושת הניכור ומצמצם את האפשרות לבנות מרחב פוליטי אזרחי משותף.

הכרה בזהות לאומית פלסטינית אינה מחייבת את הציבור היהודי לוותר על זהותו הלאומית שלו. היא מחייבת אותו להכיר בכך שהמרחב הזה אינו מכיל סיפור לאומי אחד בלבד. חיים כאן שני עמים, שתי שפות, מסורות שונות וזיכרונות היסטוריים שלעתים מתנגשים זה בזה. דמוקרטיה אינה נבחנת במחיקת ההבדלים האלה, אלא ביכולת לקיים שותפות פוליטית גם כאשר ההבדלים נשארים בעינם

מבחני הנאמנות המופנים כלפי הציבור הערבי ונציגיו אינם מגינים על הדמוקרטיה, אלא מרוקנים אותה מתוכן. אזרחות אינה יכולה להיות מותנית בכך שאדם ישיר את השיר הנכון, יאמץ את הסיפור ההיסטורי של הרוב או ימחק חלק מזהותו כדי להתקבל כשותף לגיטימי.

אי אפשר מצד אחד לקרוא לאזרחים הערבים להצביע ולהשתלב, ומצד אחר להיבהל כאשר הם משתמשים בכוחם הפוליטי כדי לבטא את עמדותיהם ואת זהותם. השתלבות אינה היטמעות. שותפות אינה מחיקה עצמית. אזרחים ערבים אינם צריכים להפוך לפחות פלסטינים כדי להיות אזרחים פעילים ושווי זכויות.

ולבסוף, אם שיר בערבית מעורר בכם פחד עוד לפני שהבנתם את מילותיו, זו בהחלט בעיה. "בילאדי בילאדי שרים כשמרגישים גאווה, בילאדי בילאדי יכול לומר שיש תקווה ואנחנו נממש אותה, אבל זה לא אומר שאתם לא צריכים להיות כאן, זה לא אומר שאנחנו לא שותפים. אז רגע לפני שאתם דורשים מהערבים נאמנות, אולי תעשו דבר פשוט: לכו ללמוד ערבית.