טראמפ נחלש, והחשבון הפוליטי בישראל משתנה | דן פרי

תוצאות בחירות האמצע בארצות הברית משנות את התמונה הפוליטית גם בישראל. עד אתמול ריחפה מעל המשא ומתן הקואליציוני האפשרות שדונלד טראמפ יתערב כדי להציל את בנימין נתניהו מתוצאות הבחירות. כעת, בעקבות המפלה שספגו הרפובליקנים, יש סיבה לבחון מחדש את ההנחה הזאת.

טראמפ עדיין נשיא ארצות הברית. הוא עדיין מחזיק בסמכויות נרחבות במדיניות החוץ ובענייני ביטחון. אבל מעמדו הפוליטי נחלש באופן משמעותי. השליטה הדמוקרטית בקונגרס מגבילה את יכולתו לקדם את סדר היום שלו, מגבירה את הפיקוח על ממשלו ומקשה עליו להציג את עצמו כמנהיג שנהנה מתמיכה ציבורית.

לכך עשויה להיות משמעות מיוחדת בישראל. טראמפ התייצב בגלוי לצד נתניהו, התערב במערכת הבחירות הישראלית ורמז כי המשך כהונתו של ראש הממשלה חשוב לאינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון. האפשרות שינסה להשפיע גם על הרכבת הממשלה נראתה ממשית.

אחת ההשערות הייתה שטראמפ יפעיל לחץ על גדי איזנקוט ונפתלי בנט להצטרף לממשלת אחדות בראשות נתניהו. השערה אחרת, מדאיגה בהרבה, נגעה לאפשרות של חידוש המלחמה עם איראן, שייצור מצב חירום לאומי ויעניק לנתניהו הזדמנות לדרוש את המשך כהונתו בשם האחדות והביטחון.

אין ראיה שהתרחישים האלה היו תוכנית מגובשת, אך גם אין לשלול אותם לחלוטין גם עכשיו. מה שברור הוא שמימדי התבוסה בבחירות האמצע משנה את המחיר הפוליטי של מהלכים כאלה. הנשיא יתקשה יותר להצדיק הרפתקה צבאית חדשה, גם מול מפלגתו, במיוחד לאחר שהודה שהמלחמה עם איראן תרמה הכשלון האלקטורלי.

עם זאת, יש גם אפשרות הפוכה ופרדוקסלית: טראמפ עשוי להסיק שדווקא משום שהקונגרס החדש, שייכנס לתפקידו בינואר, יגביל את חופש הפעולה שלו, כדאי לו לנצל את חלון ההזדמנויות שנותר כדי להחריף את המתקפה על איראן. לכאורה, זהו תמריץ לפעול במהירות, לפני שהפיקוח הדמוקרטי יתהדק. התרחיש הזה נראה פחות סביר, בעיקר משום שמלחמה נוספת עלולה להיות בלתי פופולרית להחריד בקרב ציבור שכבר הביע את מורת רוחו ממדיניות הנשיא. אך אין להתעלם מהאפשרות שטראמפ יראה בתבוסתו דווקא סיבה להאיץ מהלך צבאי, ולא לרסן אותו.

אבל מעל הכל, בהקשר הפוליטי המקומי, ברור לחלוטין שאין שום תמיכה בציבור האמריקאי להצלת נתניהו – שנתפס בעיני רבים כדמון שמאפיל אפילו על ולדימיר פוטין.

אי לכך, מנהיגי ישראל צריכים להביא בחשבון שטראמפ כבר אינו נמצא באותה נקודת כוח שבה היה לפני הבחירות. הוא נכנס לשלב שבו השפעתו הפוליטית מוגבלת יותר.

בדיוק בנקודה הזאת מתחילות היום התייעצויות הנשיא יצחק הרצוג עם הסיעות שנבחרו לכנסת.

המספרים שהציגו תוצאות הבחירות בישראל ברורים: גוש נתניהו קיבל 53 מנדטים, ואילו המפלגות המתנגדות להמשך כהונתו מחזיקות יחד ב־67. זהו רוב פרלמנטרי, גם אם אינו רוב קואליציוני מגובש.

הבעיה היא ש־19 מהמנדטים האלה שייכים למפלגות ערביות. חלק ממנהיגי האופוזיציה היהודית התחייבו שלא להסתמך עליהן בהקמת ממשלה. ההתחייבויות האלה יוצרות סתירה בין הרוב שנוצר בבחירות לבין האפשרות לתרגם אותו לשלטון.

כאן ראוי לערוך השוואה לארצות הברית.

לפי הנתון המיוחס לניו יורק טיימס, 51 אחוז מהמצביעים הלבנים תמכו ברפובליקנים, לעומת 48 אחוז בדמוקרטים. נניח שהנתון מדויק. האם פירוש הדבר שהרוב הדמוקרטי בקונגרס אינו לגיטימי, משום שהושג בזכות קולותיהם של שחורים, היספנים ואסייתים לצד מצביעים לבנים? האם הרפובליקנים זכאים להמשיך לשלוט בבית הנבחרים משום שזכו ברוב בקרב קבוצה אתנית מסוימת?

ברור שלא. בדמוקרטיה, קולותיהם של אזרחים אינם מקבלים משקל שונה בהתאם למוצאם.

אותו עיקרון חל גם בישראל. אפשר להתנגד לעמדותיהן של המפלגות הערביות, ואפשר לסרב לשבת איתן בקואליציה. אבל צריך להבין את המחיר. אם מנהיגי האופוזיציה יוותרו על הנצחון שלהם כי לא נעים להסתמך על הערבים, הם יעזרו לקבע בארה"ב ובעולם שישראל היא חברה חולה, גזענית ולא דמוקרטית שאיננה באמת דמוקרטיה.

לא יעזרו שום פלפולים על ציונות, הבטחות, שירים, והתנערות מהחמאס. הנזק, גם מהבחינה הזאת, יהיה כביר.