בפעם הבאה שישראל תבקש לרכוש מטוסי קרב מארצות הברית, לחדש את מלאי התחמושת שלה או לקבל מימון לפיתוח ולייצור מיירטים לכיפת ברזל ולמערכת החץ, היא עלולה לגלות שהכללים בוושינגטון השתנו. הסיוע הכספי, אישורי עסקאות הנשק ושיתוף הפעולה הביטחוני שהתרגלנו לראות בהם חלק בלתי נפרד מביטחון ישראל כבר אינם מובנים מאליהם.
מדי שנה נדרש הקונגרס לאשר את הקצאת התקציבים. הסכם הסיוע, שתוקפו עד ספטמבר 2028, אינו מחייב את חברי הקונגרס להקצות את הכסף. המשמעות ברורה: גם אם הנשיא מעוניין בהמשך הסיוע, הקונגרס יכול להקשות על העברתו, להציב תנאים ואף למנוע הקצאת כספים חדשים.
וזה לא נעצר בסיוע הכספי. גם עסקאות נשק גדולות עם ישראל חייבות לעבור הליך ביקורת בקונגרס. חשוב לדייק: הן אינן מחייבות הצבעת אישור, והקונגרס אינו יכול לבטל אותן בהחלטת רוב פשוטה כאשר הנשיא מתנגד. אבל הממשל מחויב להודיע לקונגרס מראש על עסקאות שעוברות ספים כספיים מסוימים, ובמקרה של ישראל קיימת בדרך כלל תקופת בחינה של 15 ימים. בתקופה הזאת יכולים המחוקקים לנסות לבלום את העסקה, ובכירי ועדות החוץ יכולים להפעיל לחץ ולעכב את התהליך עוד לפני ההודעה הרשמית.
לנשיא יש סמכויות נרחבות לעקוף התנגדות כזאת, אבל אין פירוש הדבר שהקונגרס חסר השפעה. במציאות הפוליטית החדשה, גם רכישת נשק שעד לא מזמן הייתה מתקדמת ללא מחלוקת משמעותית עלולה להפוך למאבק פוליטי.
לשם כך מקודמת בימים אלה יוזמה במסגרת חוק אישור תקציב הביטחון האמריקאי לשנת 2027, ה-NDAA, שנועדה להרחיב את שיתוף הפעולה הטכנולוגי-ביטחוני בתחומים כמו בינה מלאכותית, סייבר, מערכות נגד רחפנים, הגנה אווירית וטכנולוגיות צבאיות מתקדמות. מדובר בשינוי תפיסתי חשוב: מעבר מיחסים של נותן סיוע ומקבל סיוע לשותפות של השקעה, פיתוח וייצור.
אלא שגם כאן יש אתגר לא קטן. היוזמה עדיין לא הפכה לחוק, והיא אינה מבטיחה תקציב למימושה. כבר היו מחוקקים דמוקרטים שביקשו לשנות את הסעיף המקים אותה, והקונגרס החדש יוכל להשפיע על עתידה ועל היקף המשאבים שיוקצו לה.
במילים אחרות, ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב שבו הסיוע הצבאי הישן הולך ומצטמצם, בעוד שהמודל החדש שאמור להחליף אותו טרם הובטח. ובמקביל, גם עסקאות הנשק שישראל תבקש לממן מכספה יוכלו להיתקל בהתנגדות פוליטית גוברת בקונגרס.
אלה לא ויכוחים תיאורטיים בין רפובליקאים לדמוקרטים. מדובר במטוסים שחיל האוויר יצטרך בעתיד, בתחמושת שצה”ל יידרש לחדש ובמיירטים שיגנו על אזרחי ישראל במלחמה הבאה. במשך עשרות שנים התרגלנו להניח שהברית הביטחונית עם ארצות הברית תמשיך לפעול כמעט ללא קשר לזהות המפלגה השולטת בוושינגטון. תוצאות הבחירות ביום שלישי הן תזכורת לכך שהמציאות הזאת משתנה, ושישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתנהל כאילו דבר לא קרה.
והשאלה אינה אם כל הדברים האלה יקרו מחר בבוקר. השאלה היא כיצד ישראל נערכת למציאות שבה האפשרות שלהם כבר אינה דמיונית.
אבל דבר אחד כן השתנה: תחושת הדחיפות.
הניצחון הדמוקרטי צריך להשפיע על השיקולים של ראש הממשלה ושל ראשי האופוזיציה בישראל. הם חייבים להבין שהעולם סביבנו משתנה, ושהמחיר של הקיפאון הפוליטי הולך וגדל. חשוב מכך, התוצאות צריכות להשפיע גם על הציבור הישראלי, שאולי סוף סוף יבין את מה שחלק מאיתנו מזהירים מפניו כבר שנים: המדיניות של הממשלה הנוכחית אינה רק שגויה. היא מסוכנת ופוגעת בעתידה של מדינת ישראל.
וכאן חשוב להבין נקודה נוספת. ממשלה אחרת בישראל, ראש ממשלה אחר וקבינט אחר בהחלט יכולים לעזור. אבל - וזה אבל גדול - אסור להשלות את עצמנו שהחלפת האנשים בצמרת יכולה בפני עצמה לשנות מן היסוד את האופן שבו חלקים נרחבים במפלגה הדמוקרטית מתייחסים לישראל. זה פשוט לא יקרה.
בין ישראל לבין חלקים במפלגה הדמוקרטית קיימים כיום פערים עמוקים ומהותיים בנושאי מדיניות. הם נוגעים לאלימות בשטחים, להיעדר התקדמות ברצועת עזה, להרחבת ההתנחלויות והמאחזים, להיעדר הידברות משמעותית עם הרשות הפלסטינית, למהפכה המשפטית ולעוד שורה ארוכה של סוגיות. הפערים האלה לא ייעלמו רק מפני שנתניהו יוחלף באיזנקוט או בבנט.
אין פירוש הדבר שישראל צריכה לקבל כל דרישה שמגיעה מוושינגטון. ישנם אינטרסים ביטחוניים שעליהם ישראל חייבת לעמוד, גם במחיר מחלוקת עם בעלת בריתה הקרובה ביותר. אבל יש הבדל עצום בין עמידה על אינטרסים חיוניים לבין התעקשות על מדיניות שמעמיקה את הקרע עם מי שאמורים לעמוד לצידנו בשעת הצורך.
התרעות פיקוד העורף