בעיתות יציבות אפשר להרשות לעצמנו פרצופים חדשים וסיסמאות רעננות. בעיתות אי-ודאות נדרש מי שכבר ראה הכל. לפיד כיהן כשר האוצר, כשר החוץ, כראש האופוזיציה וכראש ממשלה. הוא הקים מפלגה מאפס ב-2012 והוביל אותה עשור וחצי כמעט במערכת שבה מפלגות מרכז נולדות ומתות בתוך קדנציה אחת.
ב-2021 לפיד קיבל את המנדט, בנה את הממשלה ההטרוגנית ביותר בתולדות המדינה - מימינה ועד רע"ם - ואז עשה את הדבר הנדיר ביותר בפוליטיקה הישראלית: ויתר על הכיסא הראשון לטובת בנט. בממשלת השינוי הוא היה הדבק שהחזיק את המפלגות השונות יחד.
הברית בין לפיד לבנט לא הניבה הפעם את המספרים שקיוו להם. אבל מי שמודד אותה רק במנדטים מחמיץ את העיקר. חילוני ודתי לאומי שעומדים על אותה במה ומדברים באותה שפה - שותפות גורל, שירות, מסורת וחירות - זו לא רק טקטיקה אלקטורלית. זו התבנית. וזו תהיה האידיאולוגיה המרכזית של ישראל הממלכתית לאורך המאה ה-21, הרבה אחרי שהמספרים של הבחירות האחרונות יישכחו. רעיונות פוליטיים גדולים כמעט אף פעם לא מנצחים בבחירות הראשונות שבהן הם מופיעים. הם מנצחים בדור שאחריהן.
וזה מוביל לשינוי העמוק ביותר שהבחירות האלה חושפות. במשך שנים חילקנו את הכנסת לשלושה: קואליציה, אופוזיציה ומפלגות ערביות.
החלוקה הזו כבר אינה מתארת את המציאות. אחרי שנים של מלחמה, שבהן מאות אלפי משרתי מילואים נשאו בנטל, השאלה מי משרת ומי לא הפכה לקו השבר המרכזי בחברה הישראלית. המפה האמיתית מורכבת עכשיו מארבעה גושים: אופוזיציה, קואליציה, מפלגות ערביות וחרדים שאינם משרתים בצבא. השאלה המרכזית בפוליטיקה הישראלית בשנים הבאות לא תהיה ימין מול שמאל, אלא מי מוכן להתחייב לשותפות מלאה בנטל ומי לא.
מי שישב בממשלה הראשונה מזה שנים בלי המפלגות החרדיות, מי שבנה עם בנט את השפה של יהדות ישראלית ממלכתית, ומי שידע להחזיק אופוזיציה וקואליציה מפוצלת - הוא האיש שהרגע הזה צריך. לא רק כדי לנצח בבחירות הבאות, אלא גם כדי לנצח בעשורים הבאים.
התרעות פיקוד העורף