נתחיל במובן מאליו. על השאלה אם ישראל צריכה להיגמל מהסיוע האמריקני אפשר להתווכח בתום לב. יש לכך טיעונים של עצמאות, של כלכלה ושל יחסי ציבור בוושינגטון. אבל מה שקרה היום אינו מדיניות. זהו פירוק של עוגן אסטרטגי בן עשרות שנים, בלי דיון, בלי תהליך, וככל הנראה גם בלי ידיעת מערכת הביטחון, שהופתעה מההכרזה כמו כל אזרח אחר.
הסיוע מעולם לא היה רק כסף. ההסכם הרב־שנתי נועד בדיוק להוציא את ביטחון ישראל מהוויכוח הפוליטי השוטף בוושינגטון. הכסף מתוקצב בקונגרס, הוא נשען על הסכמה דו־מפלגתית, והמסר שלו פשוט: ביטחונה של ישראל אינו תלוי במצב הרוח של עונת בחירות. היום הוא הפך בדיוק לזה.
כדאי לשים לב להקשר שטראמפ עצמו בחר. הוא דיבר על מועמד דמוקרטי לסנאט במישיגן שהפך את הפסקת הסיוע לנושא בקמפיין שלו, והשיב שהעניין כבר סגור. ישראל שימשה לו תשובה ניצחת בוויכוח פוליטי אמריקני פנימי, נכס שזורקים לזירה ביום הבחירות כדי לנטרל טענה של היריב. מדינה שמעמדה בדעת הקהל האמריקנית, ובעיקר בקרב צעירים ודמוקרטים, נמצא בשפל חסר תקדים, הוגשה כשלל.
ביחסי שתי המדינות היו רגעים קשים יותר, אם מודדים לפי עוצמת הלחץ. אייזנהאואר אילץ את ישראל לסגת מסיני ב־1956. פורד וקיסינג'ר הכריזו על "הערכה מחדש" ב־1975 והקפיאו עסקאות נשק. בוש ובייקר עיכבו ב־1991 את הערבויות לקליטת העלייה. אבל בכל המקרים האלה הלחץ בא מוושינגטון, וממשלות ישראל נאבקו בו. זו הפעם הראשונה שפירוק של אחד מעמודי התווך של הברית מוצג כיוזמה ישראלית. ההודעה נמסרה לציבור הישראלי מפי נשיא זר, בתוכנית בוקר, בזמן שלשכת ראש הממשלה שותקת, שוב שותקת. מה שהופך את הרגע הזה לחמור מקודמיו אינו עוצמת הלחץ. זו העובדה שהבית נפרץ מבפנים.
גם העיתוי זועק. השנה הזאת הייתה שנה של מלחמה עם איראן. מלאי היירוט והחימושים נשחקו, ותלותה של ישראל ברכש ובתיאום עם ארצות הברית רק גדלה. נתניהו עצמו דיבר בינואר על צמצום הדרגתי של הסיוע בתוך עשור. בין "בתוך עשור" לבין "בעוד שמונה שבועות" אין הבדל טכני. יש תהום תכנונית: תוכניות רכש רב־שנתיות, מערכות הגנה בפיתוח משותף, ותקציב ביטחון שנבנה על ההנחה שהכסף יגיע.
הבעיה אינה אישית בלבד. זהו תסמין של שיטה שבה החלטות אסטרטגיות מתנהלות כעסקה פרטית בין שני מנהיגים, מעל ראשי הדרג המקצועי, בלי פרוטוקול ובלי אחריותיות. מי שלמד משהו מהשנים האחרונות על היחסים בין הדרג המדיני לצבאי מזהה את הדפוס הזה היטב, ויודע לאן הוא מוביל.
אם דברי טראמפ מדויקים, ראש ממשלת ישראל מסר נכס ביטחוני לאומי כדי לשרת אינטרס פוליטי של בעל בריתו האישי, בלי לשתף את מערכת הביטחון ובלי לומר לציבור. לזה אין שם אחר מלבד מעילה באמון שהופקד בידיו. ואם הדברים אינם מדויקים, נשאלת שאלה חמורה לא פחות: מדוע נתניהו שותק?
נתניהו חייב לציבור תשובות ברורות, וזה עכשיו. האם הייתה הסכמה? מתי היא הושגה? מי במערכת הביטחון ידע עליה? ומה בא במקום הסיוע? עד שיענה, הנזק כבר נעשה- ועדת החקירה הבאה. גם אם הקונגרס יעכב את המהלך, האות שנשלח לטהרן, לבירות המפרץ ולוושינגטון עצמה ברור: הברית עם ישראל עומדת למכירה, וראש ממשלתה הוא שהציע אותה, עוד פיגוע מבית ראש הממשלה.
התרעות פיקוד העורף