סוף שבוע של ייאוש. התוצאות שהתגלו בפני הישראלים אחרי הבחירות, פלוס התוצאות בבחירות האמצע בארה"ב, פלוס ההודעה של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ על הפסקת הסיוע לישראל - הצטברו בבת אחת למעין מכה כזאת שיכולה לייאש, ודי בצדק.
בבחירות כאן ראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצח באופן ברור. אף שהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, כנראה יהיו לו קשיים גדולים להרכיב ממשלה, אם בכלל יוכל להצליח במשימה.
התגלו שיבושים גדולים במערכת הבחירות, לפי עדויות. אולם כמובן אנחנו עדיין נתינים של מערכת משפט, שעובדות לא מעניינות אותה אם הן לא תומכות בצד המתאים לה, וזה מוסיף למין ייאוש שיכול להשתלט.
יש לנו אויבים בעולם - גנרל אנטישמיות וגנרל שמאלנות וגנרל ג'יהאד חברו יחד. הבעיה היא שאנחנו מסייעים לשלושת הגנרלים האלה בתוכניתם האיומה.
בעצם בישראל יש שלוש מפלגות: החרדים, הערבים ומפלגה אחת גדולה, שקוראים לה הישראלים היהודים־ציונים. הפירוק והפילוג בתוך המפלגה הגדולה הביאו למצב לא נורמלי.
לייאוש מוסיפה הצבעת הערבים: בבת אחת כולם הצביעו ביישוביהם דווקא למפלגות ערביות. גם זה מצב לא כל כך נורמלי. אם באמת הם חלק מאיתנו, הרי ההתפלגות של ההצבעה שלהם הייתה צריכה להיות דומה להתפלגות ההצבעה של החברה הישראלית היהודית. או לפחות יותר דומה להצבעה כזו. ולא כך הדבר. לדוגמה: רהט - 98.4% למפלגות ערביות; טירה - 95.7%; באקה אל־גרבייה - 98.1%.
אז זאת היא התמונה בימי הייאוש. והפסקת הסיוע שטראמפ הכריז עליה לא מוסיפה לעידוד. נכון שבמקרה כזה כותב הטור צריך להוסיף: אל לנו לתת לייאוש להשתלט עלינו. ואנחנו כמובן גם לא ניתן לייאוש להשתלט עלינו.
אולם אלה מילים ריקות, ואני לא אוהב לכתוב מילים ריקות, שכן הבעיה היא שנתניהו יודע איך לנווט במצב כזה - זוהי התחושה שלי. ובנט, גולן, איזנקוט - ואני כרגע שם את ליברמן בצד, כי אין לו השפעה ברמה שיש להם - לא יידעו איך לנווט במצב כזה.
התרעות פיקוד העורף