את שומעת, הבוס חושד בי. אתמול הוא כמעט חשב שהוא תפס אותי. אני לא רוצה שיפטרו אותי, אני אוהבת את העבודה וגם צריכה אותה. הוא חושד בי כבר הרבה זמן. הוא חושב שאני ביביסטית.
לא בא לי שיעיפו אותי. את צריכה לראות פעם איזה תנאים יש לנו בעבודה. הייטק. לא תאמיני, אפילו מממנים חוג ריקודי בטן ושיעורי פיסול בשיש וכאלה לעובדים בשעות העבודה, שרק נהיה מבסוטים, יענו, שנהיה יצירתיים. אנחנו בערך 40 עובדים במשרד, אנשים אחלה, ובעל החברה, בחור צעיר בסך הכל ואחלה גם הוא, חושד כבר הרבה זמן שאני מצביעה ליכוד. הוא שאל אותי. אמרתי לא.
מה אני צריכה צרות. אבל הוא ממזר. הוא עושה לי כל מיני מבחנים. שאל אותי אם אני רואה ערוץ 14. אמרתי: "נראה לך? אני בכלל לא רואה כל כך הרבה חדשות". אמרתי "לא כל כך הרבה" כדי שהוא לא יחשוב שאני לא מתעניינת בכלל בחדשות, גם זה לא טוב.
אז מה הוא עושה, ככה בשיחות הוא משחיל לי כאילו במקרה שמות של מגישים מערוץ 14, ומביט לראות אם אני מכירה. אני עושה פרצוף אדיש. היום חשוב לשמור על פנים ללא הבעה.
הצדעה ליוסף חדאד
תזכורת
הדמוקרטיה היא דבר כל כך יפה, שממש חבל שהיא מבוססת על הונאה של הבוחרים.
בשוק הפשפשים בפראג
יום חצי שמש חצי קר של אוקטובר שלפני הבחירות בישראל, ואני יושב לי בשוק הפשפשים בפראג, מביט סביבי. זה שוק פשפשים שנמצא במרחק חצי שעת נסיעה ממרכז העיר היפה הזו, שבה רק פסולת הבנייה לבדה יכולה לאכלס שוק שכיות חמדה שאין כמותן, אבל להפתעתי רוב שוק הפשפשים הזה הוא פלסטיק וג'אנק, וסתם מוצרים. לא תאמינו, ראיתי אפילו מישהו שקנה נוזל כביסה אריאל.
בכל זאת היו כמה דוכנים עם דברים שבגללם הולכים לשוק פשפשים. דוכן אחד היה מוקדש לדברים מברונזה. מלא שטויות, היה שם אפילו ארגז מלא בתרמילים ריקים של כדורי ירייה. מי קונה דבר כזה? בכל זאת, היה גם ארגז עם פסלוני ברונזה. חיטטנו, מצאנו ברווז עשוי לא רע. קנינו אותו, בכוונה לשים אותו בשולי בריכת הדגים בחצר שלנו בארץ.
השוק גדול מאוד. נמאס לי. נתתי לשאר המשפחה שאיתי להמשיך לשוטט, אני התיישבתי על כיסא קטן בן שלוש רגליים שהנכד שלי, אדם, קנה לי פעם כמתנה בדקטלון, כי הוא יודע שאני אוהב לשבת יותר מאשר ללכת. הכיסא קטן וקל כמטרייה מתקפלת, ואני לוקח אותו תלוי על הכתף, לא מורגש, למקומות שבהם אני חושב שעלולה להיות מעורבת הליכה מיותרת או עמידה ממושכת. כגון בחנויות כלבו גדולות.
ישבתי אם כן בצד והנחתי את הברווז על הרצפה מולי. פתאום הבנתי שלמישהו שעובר שם אני אולי נראה כמישהו שרוצה למכור ברווז. קניתי אותו ב-400 קרונות. אם מישהו ישאל כמה, אגיד לו 800.
לא קנו. אני מביט חצי שעה סביבי, ובעצם לא רואה אף אחד קונה משהו. מולי דוכן עם כוסיות ותחתיות קפה מחרסינה, בקושי מישהו עצר שם. אולי פעם אחת מישהו הרים איזו כפית. לא קנו. ליד יש דוכן של צעצועי ילדים משומשים גדולים מפלסטיק. מכוניות, אופניים. חצי שעה, ואיש אפילו לא עצר מול זה. מי קונה כאן משהו? בשביל מה הם עומדים יום שלם? מסדרים את השולחנות ואורזים שוב? זה כל כך הרבה עבודה, שהמסתורין של הכלכלה של שוק הפשפשים הזה נשאר לגביי חידה. או, אני רואה מישהו הולך מולי במבט שמח בעיניים, סוחב ארבעה צמיגים. הוא קנה צמיגים משומשים, אני חושב. אחר כך אני רואה שבכיוון שאליו הוא הלך יש כמה ערימות של צמיגים למכירה. הוא כנראה הלך למכור אותם. לא לקנות.
צעירים כאן ושם
אני רואה סרטונים מן הפרעות בצרפת, ובאחד הסרטונים שריפה שהמפגינים הציתו, ואישה מתחננת למפגינים לאפשר לכבאים להגיע לבית בוער. היא צועקת: "יש ילדים בפנים". המפגינים לא נותנים לכבאים להגיע. הם צועקים לה: "אנחנו צעירים, אנחנו רוצים זכויות". זה כל ההבדל. אצלנו הצעירים נאבקים בגיבושים ליחידות המובחרות וצועקים: "אנחנו צעירים, אנחנו רוצים חובות".
פינת השלולית
כל הזמן נסיכות מאבדות צפרדעים בשלולית, צפרדעים מאבדים נסיכות. השלולית בולעת יותר מדי אהבות. כואב כשזה קורה גם כשהנסיכה חושבת שהיא רחוקה מאוד מן השלולית. נסיכה אחת שהייתה בטיול עם אבא שלה בלונדון שואלת: "מי ימצא לי את הנסיך שירד מהאוטובוס בגולדרס גרין ודיבר עברית עם החבר שלו?".
התרעות פיקוד העורף