נתניהו החליט לבד: ומדינת ישראל תשלם על כך את המחיר | נחמן שי

הספינה האדומה היטלטלה על פני המים הכחולים. הגלים גברו, וקפטן הספינה לא ידע מה לעשות. תחילה התפלל וביקש רחמים, אבל העניינים לא בדיוק הסתדרו. אז הוא החליט שהספינה כבדה מדי ושצריך להשליך משהו או מישהו אל המים כדי להקל. הוא הביט ימינה ושמאלה, ובסוף מצא את יונה והשליך אותו. אופס, הדבר לא עזר, הסערה נמשכה, התגברה, והספינה האדומה טבעה.

יונה שלנו הוא חבילת הסיוע העשירה שארצות הברית מעניקה מדי שנה לישראל. היא הפכה לחבל על צווארו של הממשל, ודונלד טראמפ ניסה להתנער, אבל פעל מאוחר מדי. "זה מה שמכביד עלינו?", שאל את חבריו הרפובליקנים לצוות. "מדוע לא נפסיק את הסיוע הזה, ואולי יחד איתו יירגעו הגלים הכחולים (הדמוקרטים) שמאיימים להטביע את הספינה האדומה (הרפובליקנית)?".

אז הסיוע הושלך למים ביום שלישי בבוקר, והנשיא טראמפ הודיע שתוקפה של החבילה פג, וכבר בסוף השנה - שנתיים לפני שההסכם בן עשר השנים יסתיים - ישראל תחדל מלקבל סיוע אמריקאי בן 3.8 מיליארד דולר בשנה.

כעבור 12 שעות הגלים הכחולים הציפו את הספינה האדומה. הבוחר האמריקאי אמר בצורה מפורשת שהוא רוצה, נכון לרגע זה, את הדמוקרטים בשלטון. הסנאט ובית הנבחרים נפלו כפרי בשל לידי הדמוקרטים, וטראמפ, קפטן הספינה, נאלץ להודות בכישלונם של חבריו. אבל כמובן, לפי המסורת שהתרגלנו אליה, הקפטן בארצות הברית, כמו בישראל, אינו אחראי. רק הקצינים שהיו במשמרת, וכמובן המלחים. הקפטן נשאר תמיד נקי ויבש.

הנשיא טראמפ החליט על המעשה יוצא הדופן הזה כשהבחין שנושא ישראל, ובעיקר הסיוע הצבאי המועבר אליה, נעשה בעייתי יותר ויותר. מלחמת עזה והנזק הכבד שנגרם ברצועה פגעו קשות במעמדה של ישראל בדעת הקהל ובמערכת הפוליטית.

מועמדים בבחירות, הן מהצד הדמוקרטי והן מהצד הרפובליקני, החלו להתרחק מישראל כאילו הייתה מדינה מצורעת. שלא כבעבר, ההזדהות עם ישראל הפכה לגיבנת שמועמדים חששו מפניה. איפא"ק, ארגון הלובי היהודי החשוב והגדול, שחושיו המחודדים מאפשרים לו כבר שנים ארוכות לנווט את הסיוע הביטחוני לישראל, הבין בהדרגה כי עליו להוריד פרופיל ולהישמר. במילים אחרות: להיות פחות פעיל ופחות בולט, כדי לא למשוך זעם ולהכשיל את המועמדים שהוא תומך בהם.

ערב הבחירות ממש הודיע איפא"ק כי יחדל לתמוך כספית במועמדים כדי שלא יאשימו אותו בהאשמות שווא. זה היה ניסיון של הרגע האחרון להסיט את נושא הבחירות מישראל והקשר שלה למשבר האנרגיה בארצות הברית, ולהפנות את דעת הקהל לענייני פנים אחרים.

מעט מדי ומאוחר מדי. הבוחר האמריקאי, שמשלם בכספו ובכיסו על האינפלציה הגבוהה ועל מחירי הדלק המאמירים, אמר את דברו. נכון, הבחירות לא היו על ישראל ולא על המזרח התיכון, אבל ההקשר היה ברור למדי, והזיק לישראל הן בטווח הקצר והן בטווח ארוך.

בהודעתו גילה טראמפ את מה שאזרחי ישראל כנראה לא אמורים לדעת. הוא סיפר כי הנושא נדון בינו לבין בנימין נתניהו, וכי היה זה נתניהו שהציע לוותר על הסיוע. אולי לא באופן מיידי, אבל לאורך זמן. טראמפ קפץ כמובן על המציאה. הוא מאלה שאינם ממהרים לחלק סיוע חוץ, במיוחד כשהבדלנים במפלגתו מתנגדים בחריפות למעורבות אמריקאית מחוץ לגבולות ארצות הברית, ובוודאי לסיוע חוץ נדיב כמו זה שישראל (ולא רק היא) נהנית ממנו.

לכן טראמפ ניהל מדיניות קמצנית־חסכנית מיום כניסתו לתפקיד, תבע משותפותיו בנאט"ו לשאת בעול הכספי של הברית הצפון־אטלנטית, וכפה עליהן להגדיל את ההוצאות הצבאיות. גם במלחמת אוקראינה־רוסיה השיקול הכספי שיחק תפקיד חשוב: טראמפ נמנע מלספק מערכות נשק יקרות לאוקראינה, ובעיקר של הגנה אווירית, שכן הוא חס על כספי משלם המיסים האמריקאי.

המלחמה באיראן עלתה לארצות הברית מיליארדים רבים של דולרים, שקשה לאמוד אותם בשלב הזה, והעלתה את מחירי הנפט בעולם. ובעיקר, היא הסתיימה אומנם במכה קשה לאיראן, אבל לא בתבוסתה. כשטראמפ מתייצב בפני הציבור האמריקאי, הוא אומנם מפליג במחמאות ליכולות הצבאיות של מדינתו ולנזקים שנגרמו לאיראן, אבל יודע בעומק ליבו שהאימפריה האסלאמית של איראן טרם נפלה, וכי יידרשו זמן ומשאבים רבים כדי להכניע אותה, אם בכלל.

אדמה חרוכה

אבל בואו נחזור ל"דיל" בין טראמפ לבין נתניהו - הדיל שאיש לא ידע עליו, לפחות לא בצד הישראלי, חוץ מאשר נתניהו. מה ישראל נתנה, אנחנו כבר יודעים: את הסיוע הצבאי לשנתיים הקרובות, וגרוע מכך - לעשורים הבאים. מה נתנה ארצות הברית ומה נתן טראמפ? איננו יודעים. הכל פתוח. יש אומרים שזו הייתה תמיכת ארצות הברית במלחמה באיראן, ואחרים, המחמירים, סבורים כי טראמפ התנה את תמיכתו בנתניהו בבחירות בישראל בכך שנתניהו יוותר על הסיוע. האמת נמצאת באיזשהו מקום, אבל סמויה מן העין. עד לרגע זה נתניהו לא אמר מילה וחצי מילה על מה שהתבשל בינו לבין הנשיא טראמפ באותה פגישה במאר־א־לאגו לפני כמה חודשים.

נתניהו מבין את עומק המשבר שאליו הכניס את ישראל, אבל כנראה שאינו מתרגש במיוחד. לא כך אנשי משרד הביטחון, צה"ל ומשרד האוצר. בשלושת המקומות האלה אנשים דפקו את ראשם בקיר בתדהמה ובאכזבה. ידוע היה בישראל שיהיה קושי לאשר מחדש את הסיוע הרב־שנתי, אבל ישראל נערכה ככל הניתן. במשרד הביטחון ובצה"ל הכינו רשימות ארוכות של רכש, ובאוצר הביאו בחשבון שמדי שנה 15 מיליארד שקל מתקציב הביטחון יבואו מהדוד סם באמריקה.

החישובים האלה קרסו השבוע, ועכשיו ישראל צריכה לעשות חשיבה מחודשת: מאין יבוא עזרי? מאז קום המדינה, אבל במיוחד משנות ה־60, ארצות הברית מזרימה לישראל מיליארדים מדי שנה. בזכותה הצליחה ישראל להצטייד במערכות הנשק המתקדמות ביותר בעולם, ולבטא בשדה הקרב את היתרון האיכותי שלה על פני אויביה. החוק האמריקאי מחייב כיום את ארצות הברית לשמור על היתרון האיכותי הזה, וזהו המפתח לתמיכה הנדיבה של ארצות הברית.

זאת כמובן כאשר בתי הנבחרים, הבית הלבן, דעת הקהל ואפילו התקשורת מלווים את המעשים הללו ותומכים בהם. אבל כאמור, השחקנים הללו שינו את טעמם, והסיוע הכספי הפך עבורם מנכס לנטל. קצת משונה שהדברים האלה קורים במלחמת איראן־ארה"ב, אולם אין זה מקרה, שכן תמונת המצב של המלחמה הזו משדרת מצוקה ופסימיות.

משלם המיסים הישראלי - את ואתה, אני והיא, כולנו - הולך לשלם את מחיר ההחלטה שהחליט נתניהו לבד בעצמו, ללא הקבינט, ללא ועדת החוץ והביטחון, ללא המטה הכללי והרמטכ"ל וללא המועצה לביטחון לאומי. לבד. אנחנו כולנו נצטרך לשלם בפקקי תנועה, בתורים ארוכים בבתי החולים ובקופות החולים, במחירי מזון ועלויות חיים גבוהות, ובמערכת חינוך שתלך לאחור במקום לשפר את הרמה הנמוכה בבתי הספר. כל מערכות החיים בישראל ייקלעו למצוקה כספית קשה בשל הצורך להזין במיליארדים נוספים את מערכת הביטחון וצה"ל, שלא יוותרו על המערכות החיוניות להם.

מדוע הסכים נתניהו, ומדוע פעל כפי שפעל? - השאלות האלה הופכות כבר להיות כמעט שוליות. מה שאנחנו יודעים כרגע זה שהוא משאיר מאחוריו אדמה חרוכה, ובתוך האדמה החרוכה הזו נצטרך עכשיו כולנו לקוות שיצמחו מחדש חיים, כדי לשקם את הנזק הרב שגרם בהחלטתו הפזיזה וחסרת האחריות.