מר "ליגה אחרת" הוריד אותנו ליגה. אחרי עשורים שבהם הצליחה ישראל לשמר את עצמה כקונצנזוס וכבת ברית מועדפת של ארצות הברית, נתניהו הפך את התמיכה בנו למזוהה עם המפלגה הרפובליקנית, ובשנות שלטונו האחרונות הפך אותנו למותג רעיל בקרב כלל האמריקאים, כזה שכדאי להתרחק ממנו.
הוויתור על הסיוע האמריקאי הוא סיפור מדהים ולא מובן. מי שמכהן כאן כבר שני עשורים כראש הממשלה, שמכיר היטב את ההישענות שלנו על הסיוע הביטחוני, את הצורך הכלכלי שלנו בו, את המעמד שזה נותן לנו מול התעשיות הביטחוניות בארצות הברית ואת התמיכה הקריטית של ארצות הברית בהגנה שלנו מפני טילים - החליט פתאום, בעיצומה של המלחמה הקשה בתולדותינו, פשוט לזרוק את זה.
אז רתם נתניהו את טראמפ למלחמה השנייה והלא מוצלחת מול איראן, שהותירה שם משטר קיצוני יותר מקודמו, עם יכולות גרעיניות ויכולות טילים ששוקמו במהרה. אבל נתניהו המשיך לשווק את הצורך להיגמל מהסיוע האמריקאי, אף שידע שלא היינו עוברים את המלחמה הזאת בלעדיו.
השבוע באה ההצהרה של טראמפ על עצירה מיידית של הסיוע בסוף השנה, והיה אפשר לשמוע את עשרות הלסתות שנשמטו עד הרצפה במשרדי הביטחון והאוצר ובצה"ל. בהסתייגות שלמדנו כולנו, שטראמפ הוא לא איש של עובדות ופרטים, אף אחד לא מבין אם הוא מתכוון לממש את ההצהרה הזאת ולבטל את הסכם הסיוע (שקבוע בחוק האמריקאי עד 2028) כבר בשנה הבאה.
שני הצדדים נגדנו
היריעה כאן קצרה מלפרט את כל המשמעויות הכבדות של עצירת הסכם הסיוע. באופן מיידי, המשמעות היא שכולנו, משלמי המיסים בישראל, נצטרך לממן את 12 מיליארד השקלים שקיבלנו במסגרת ההסכם כל שנה, ושהבור התקציבי שילדינו ונכדינו ימשיכו לשלם רק יעמיק.
בהתחשב בקונגרס שנבחר השבוע, המשמעות עשויה להגיע עד למגבלות על רכש טכנולוגיה אמריקאית, שחיל האוויר שלנו נשען עליה, ולמעשה - אובדן היתרון האיכותי של ישראל במזרח התיכון. נכון שקשה לדמיין את ישראל נותרת ללא סיוע אמריקאי בזמן שמצרים מקבלת מדי שנה 1.3 מיליארד דולר, וירדן מקבלת 1.45 מיליארד מארצות הברית. אבל בעידן הזה הכל כבר יעלה על הדעת, וייתכן שנתניהו יצליח להגשים לפחות חזון אחד שלו: ישראל כ"סופר-ספרטה".
ייתכן שדווקא במהלך הזה זיני יצא כמי שמתוך שלא לשמה בא לשמה. הוא המחיש לגוש השינוי את המשמעות של המשך שליטת נתניהו בגורמי המודיעין והאכיפה, ואפשר לקוות שדרבן אותם לעשות את המהלך הנדרש ולהציג במהירות ממשלה חדשה.