ערוץ אל־ג'זירה חוגג בימים אלה 30 שנה, וזו הזדמנות לעשות חשבון נפש קטן על יחסינו עם ענקית התקשורת. מילא אם הייתה ערוץ קטארי בלבד, שעניינו בעולם הערבי. אבל קרה לא פעם שהיא קבעה סדר יום גם עבורנו כאן בישראל. אם זה מנחם מישהו, אז בעניין הזה אנחנו לא לבד. הערוץ הקטארי הצליח להיכנס לכל בית במזרח התיכון.
אל־ג'זירה אינו ערוץ אחד בלבד, אלא תאגיד שידור מרובה תחנות. נוסף על הערוץ המרכזי, החשוב ביותר הדובר ערבית, לתחנה יש ערוץ חדשות איכותי באנגלית המשדר 24 שעות ביממה. בבעלותה ערוצי ספורט, חלקם בתשלום, המשמשים מקור הכנסה נאה לבעליה ממכירת זכויות צפייה. ערוץ נוסף בבעלותה הוא אל־ג'זירה ישיר. הוא החל כבימה להעברת ועידות ומסיבות עיתונאים במלואן בשידור חי. כיום הוא מתמקד בעיקר בראיונות חמים בנושאי השעה. לחובבי הדוקו, הקים התאגיד כבר לפני שנים רבות את אל־ג'זירה תיעוד. זהו ערוץ תחקירים המשדר גם סרטי תעודה עם דגש פוליטי. ויש גם ערוץ פופולרי לילדים.
ישראלים רבים סבורים בטעות שכל עיסוקו של הערוץ בערבית הוא לסקר את המלחמה בעזה ולהכפיש את ישראל. הנושא הפלסטיני אכן ניצב במקום נכבד בסדר העדיפויות שלו, ונימת הסיקור היא פרו־פלסטינית באופן מובהק. למרות זאת, ב־30 שנות קיומה היא כבשה את הצופה הערבי והתנחלה בליבו לא בזכות העניין הפלסטיני, אלא הודות לחבילה כולה.
זהו ערוץ חדשות המשדר לאורך כל היממה, בעל אולפנים ושדרים בעשרות מוקדים ברחבי העולם. הסגנון קצבי, התכנים מרתקים, ובחירת הנושאים של הכתבות והדיונים מגוונת וחוצה יבשות וארצות. הוא ללא עוררין זרוע ההסברה והנחלת המסרים של הארמון הקטארי, אבל ההטיה מבוצעת בתחכום: מביני דבר ימצאו את המסרים החבויים, אבל הצופה הממוצע ייהנה מחוויית שידור איכותית, ונדיר שיחוש כתובת לשידורי תעמולה.
פחות נזקים בבקשה
ישראל לא תצליח לחנך את אל־ג'זירה. הערוץ חזק מאיתנו, והורתו, נסיכות קטאר, היא כוח מדיני וכלכלי עולה. השפעתה על המעצמות הולכת וגוברת, ובזמן שאנו עסקנו כאן במלחמות יהודים ואיבדנו קלפים בינלאומיים חשובים, הם זינקו לצמרת המדינות המשפיעות בעולם. לנוכח כוחותיה הדלים של ישראל בתחום התקשורתי, והחובבנות המנומנמת שבה היא מנהלת את יחסי החוץ, שלא לומר את ההסברה, מוטב לרכוב על גבם של החזקים. ואם לא לרכוב, אז לפחות למעט בעשיית נזקים.
אבל הם שונאי ישראל, יגיד מי שיגיד. אני לא משוכנע שזו הגדרה מדויקת. ובכל מקרה, עדיף להיות נוכח על מסכיהם מאשר להדיר את עצמנו לגמרי. נכון שהם מחבקים את הסוגיה הפלסטינית יותר מאי פעם, וחורבנה של עזה והיקף ההרג שספגה מקל עליהם את המשימה. אבל כך גם התקשורת בישראל בכל הנוגע למדיניות הממשלה וצה"ל.
במשך שנים העניקו עיתונאים ישראלים גיבוי לדרג המדיני והפוליטי, גם היכן שהיה צריך להשמיע ביקורת. באופן עקבי וגם בימים אלה, אנו מסתירים מפני הציבור מידע חיוני על המתרחש בשטחים הפלסטיניים. תוצאות של תקיפות צה"ל או מבצעים בחברון, בג'נין ובעזה, למשל, שכל צופה בעולם רואה כבר שנים – נעלמות באופן אלגנטי מעין הציבור בישראל. עיתונאים ישראלים, במיוחד בטלוויזיה, ממעטים לשאול את השאלות הקשות. בשורה התחתונה, מדובר בתמונת ראי. אי אפשר לומר שבאמות מידה מקצועיות, התקשורת הישראלית בכללה מפגינה ביצועים טובים מאלה של אל־ג'זירה.
הבסנו את עצמנו
עם סגירת הפעילות שלה כאן, עקר צוות התחנה בישראל ובשטחים לדוחא, ואנשיו משמשים פרשנים לענייני ישראל באולפני הערוץ. הם עיתונאים מקצועיים, ערבים ישראלים בעלי קשרים טובים כאן והיכרות מצוינת עם הפוליטיקה שלנו. מבחינת הצופה, זהו רווח נקי של מומחים יודעי דבר.
בעבר עוד התמודדה ממשלת ישראל עם האתגר שהציבה לפתחה אל־ג'זירה באמצעים של לוחמת תודעה. מסבירים דוברי ערבית נשלחו לערוץ והשיבו על השאלות הקשות. במשך השנים הלכו הללו והתמעטו. מחלקת התקשורת בערבית של משרד החוץ דולדלה, ואגף ההסברה במשרד ראש הממשלה שותק.
ואולי השאלה היא בכלל אחרת: ישראל צמצמה את נוכחותה בבימות הללו לא מפאת זעמה על הערוץ הקטארי, אלא מפני שאין לה תשובות. או במילים אחרות, הבעיה אינה ההסברה ולא התדמית, אלא המדיניות עצמה. והמדיניות הזו איננה נוחה לנו, ועל כן ויתרנו על הצורך להסבירה. במקרה הזה לא אל־ג'זירה ניצחה אותנו, אלא אנחנו הבסנו את עצמנו.
עבור ישראלים, המאבק הנחוש בערוץ הקטארי נראה כמעשה של גאווה לאומית, אבל כל כולו הפקרה. ככה נלחמים בכוח חמוש, לא בערוץ התקשורת החזק בעולם. לוחמת התודעה דורשת כלים אחרים. אין זה פלא שהעולם שכח את עוולות 7 באוקטובר והתפנה לעסוק בעיקר בחורבנה של עזה. בעידן שבו מדינות נאבקות על הנרטיב שלהן, מדינת ישראל החליטה לוותר על שלה. עם אתגר כמו אל־ג'זירה יש להתמודד באמצעים תבוניים ובהפגנת נוכחות, ולא כפעוט נזוף שאפו מנוזל.
התרעות פיקוד העורף