ישראל הפכה במערכת הבחירות הנוכחית לחלק מהוויכוח הפנימי האמריקאי, ולא בהכרח מהצד המחמיא שלו. המלחמה המשותפת עם איראן, מחירי הדלק המאמירים ויוקר המחיה נקשרו זה בזה בשיח הפוליטי. עבור אמריקאים רבים, המזרח התיכון כבר אינו רק זירה רחוקה שבה ארצות הברית מסייעת לבעלת ברית. הוא הפך גם למקום שבו מתקבלות החלטות שמשפיעות על הכיס שלהם, והם לא אהבו את זה בכלל.
המספרים מספרים את הסיפור. בסקר רויטרס ואיפסוס שנערך ערב הבחירות, 48% מהבוחרים הרשומים הגדירו את יוקר המחיה כסוגיה החשובה ביותר להצבעתם, ו-55% מהנשאלים סברו שהמלחמה עם איראן אינה מצדיקה את מחירה. אלה אינם בהכרח מצביעים שמתנגדים לישראל, אבל הם בהחלט אזרחים שמתחילים לשאול מה המחיר שהם משלמים על מעורבות אמריקאית באזור.
אלא שהבעיה עמוקה הרבה יותר ממערכת בחירות אחת. סקר גאלופ מפברואר 2026 מצא כי לראשונה, יותר אמריקאים מזדהים עם הפלסטינים מאשר עם הישראלים: 41% לעומת 36%. בקרב בני 18 עד 34 הפער כבר דרמטי: 53% מזדהים יותר עם הפלסטינים, ורק 23% עם הישראלים.
נתוני מכון המחקר פיו, שפורסמו באפריל ונותחו גם במכון למחקרי ביטחון לאומי, מצביעים על תמונה מטרידה אף יותר: 75% מהאמריקאים בני 18 עד 29 מחזיקים בעמדה שלילית כלפי ישראל, ובהם גם 64% מהרפובליקנים הצעירים.
ישראל הופכת למותג פוליטי חבוט
במילים פשוטות, ישראל הופכת בעיני חלקים הולכים וגדלים מהדור הצעיר באמריקה ממדינה מעוררת הזדהות למותג פוליטי חבוט. המסרים של תנועות פרוגרסיביות ושל מחאת Free Palestine אינם נשארים בקמפוסים. הם מחלחלים לשיח הציבורי ומעצבים את תפיסת העולם של מי שיהיו מנהיגי ארצות הברית בעוד עשור או שניים.
עבור חלקם, ישראל מזוהה כיום עם דימויים של אפליה ואפרטהייד, כפי שדרום אפריקה זוהתה בעבר. אפשר להתווכח על הסיבות: האם נתניהו אחראי לכך, האם מדובר בתוצאה של המלחמות האחרונות או בתהליך חברתי עמוק יותר. אבל הוויכוח על האשמה אינו יכול להחליף את ההתמודדות עם המציאות.
ניצחון הדמוקרטים בשני בתי הקונגרס עוד לא מבשר דבר, וכרגע הספקולציות הן אלה שממלאות את החלל. טראמפ עדיין מחזיק בסמכויות הנשיא, לרבות זכות הווטו. אבל הקונגרס יכול להגביר פיקוח, להציב תנאים ולהפוך את התמיכה בישראל לסוגיה פוליטית שנויה במחלוקת. הקארט בלאנש הישראלי הולך ומצטמצם.
מכאן נגזרת משימה לאומית דחופה. אי אפשר להמשיך להתייחס למשרות דיפלומטיות בארצות הברית כאל פרס פוליטי שאליו שולחים ח"כים ממורמרים או פונקציונרים שנדרש למצוא להם תפקיד בכיר. ישראל זקוקה שם לאנשי מקצוע מעולים, שמבינים את החברה האמריקאית, יודעים לדבר עם דמוקרטים ורפובליקנים, ובעיקר מסוגלים להגיע לצעירים שאינם מכירים את סיפורה.
לכן, לא משנה איזו ממשלה תקום בירושלים, שיקום היחסים עם המחנה הדמוקרטי, עם האקדמיה ועם הדור האמריקאי הצעיר חייב להפוך ליעד אסטרטגי. אהדתם של מי שזוכרים את ישראל של פעם לא תספיק לנצח.