יש משהו מטריד במיוחד בסיפור סדום ועמורה, שאך זה קראנו בפרשת השבוע. אנחנו נוטים לזכור את חטאיהם המיניים של אנשי העיר ואת חורבנה. אלא שהמקרא וחז"ל מצביעים על שורש עמוק לא פחות של הריקבון: חברה שבה העוול הפך לשיטה, הצדק חדל להיות נחלת הכלל, ומערכת המשפט, במקום להגן על החלש, הפכה למכשיר לשימור העוול.
הנביא יחזקאל מתאר את עוון סדום: "גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (טז, מט). המלבי"ם, בפירושו לפסוק, מוסיף דברים קשים עוד יותר: "מפני שהיו להם נימוסים רעים ומשפטים בל יחיו בהם". לא מדובר רק באנשים שלא היטיבו עם הזולת, אלא בחברה שבה העוול קיבל הכשר והפך לחלק מסדרי השלטון והמשפט.
המשנה במסכת אבות מגדירה את התפיסה הזאת במילים "שלי שלי ושלך שלך", ויש אומרים שזו מידת סדום. חברה שבה כל אחד דואג לשלו, שבה אין אחריות הדדית, ושבה הצדק חדל להיות עיקרון שווה לכולם, היא חברה שמתחילה לאכול את עצמה מבפנים.
לדאבון לב, מאז שהיועצת המשפטית לממשלה נטלה לידיה את הטיפול בחקירת החשדות להתערבות זרה במערכת הבחירות שזה עתה הסתיימה, אני מביט על המתרחש בישראל ונזכר בסדום. כבר קרוב לשני עשורים אני כותב, מתראיין ומנסה להתריע על הסכנה שבהפיכת מערכת המשפט למערכת שאינה נתפסת עוד בעיני חלקים גדולים בציבור כמי שמחילה דין אחד על כולם.
בטורים האחרונים הסכמתי, ובצדק, להיות מתון וממלכתי יותר. הפעם אני מסרב. לא משום שאני מוותר על הדיוק המשפטי, אלא משום שהאירוע שלפנינו מחייב לומר את הדברים בלי כחל וסרק.
אלא שבמקום לאפשר לגופי החקירה לברר את החשדות, אנו מקבלים שיעור נוסף באכיפה בררנית. הפעם, באמצעות פרשנות מרחיקת לכת של היועמ"שית לחסינות הפרלמנטרית, פרשנות שתוצאתה עלולה להיות מניעת חקירתם של מי שעשויים להחזיק במידע חיוני.
אני מבקש להתעכב על המשמעות של ההחלטה הזאת. אין מדובר בשאלה טכנית של סדרי חקירה. מדובר במחסום משפטי שהציבה היועמ"שית בפני גופי החקירה, מחסום שעלול למנוע מהם להגיע דווקא לאנשים שעשויים להחזיק במידע הדרוש לבירור החשדות.
נקודת האיזון
אינני טוען שכל אחת מהפרשות זהה מבחינה משפטית. אבל אני בהחלט דורש הסבר מדוע כשמדובר באנשי ימין, חברי כנסת, שרים, יועצים ועובדים בסביבת ראש הממשלה, מערכת האכיפה יודעת היטב כיצד לחקור, ואילו כאשר החשדות נוגעים לחברי כנסת מהרשימה המשותפת, מתגלה לפתע פרשנות מרחיקת לכת של החסינות, המתרחבת גם לעוזרים פרלמנטריים.
האם מישהו באמת מאמין שאילו החשדות היו מופנים כלפי עוזרים של חברי כנסת מהליכוד, מעוצמה יהודית או מהמפלגות החרדיות, הייתה היועמ"שית מתייצבת באותה נחישות כדי למנוע את זימונם לחקירה? האם היינו מקבלים אז שיעור חוקתי על החסינות הפרלמנטרית של עובדי הלשכה? אני מתקשה להאמין.
הרי בדיוק מפני התנהלות כזאת הזהירו אותנו ראשי גוש השינוי במהלך מערכת הבחירות. הם דיברו על השפעה זרה ועל הצורך להגן על טוהר הבחירות. והנה, כשמתעוררים חשדות המחייבים בירור יסודי, היועמ"שית מציבה מגבלות משפטיות מרחיקות לכת על חקירת האנשים שעשויים להחזיק במידע.
וכך כתב ברק: "מטרת החסינות למנוע מצב דברים שבו חבר הכנסת נמנע מביצוע פעולות מותרות, בשל החשש כי הן תגלושנה, בשוליהן, לעבר פעולות אסורות. החסינות 'מכסה' שוליים אלה". בהמשך קבע: "גישה זו לנקודת האיזון הראויה מבטיחה כי החסינות העניינית תהווה מגן בפני סיכונים שהם כרוכים וטבעיים לתפקידו של חבר הכנסת, בלא שתהווה היתר לניצול התפקיד לרעה". המילים ברורות: תפקידו של חבר הכנסת. לא תפקידם של עובדיו, לא סביבתו ולא מקורביו.
החסינות אינה פריבילגיה אישית, אלא כלי שנועד להגן על הכנסת ועל יכולתם של נבחריה למלא את שליחותם. אני מוכן לקבל שכל חקירה הנוגעת לפעילות פרלמנטרית מוגנת מחייבת זהירות, ושיש להגן על חומרים חסויים ועל תקשורת פרלמנטרית. אבל אין בכך כדי להפוך את ההגנה על החסינות למגן קולקטיבי לכל מי שנמצא בקרבת חבר הכנסת, או למנוע חקירה של אדם שאינו נהנה מהחסינות בעצמו. מי שמבקש להרחיב כך את גבולות החסינות חייב להציג לכך בסיס משפטי ברור.
דין אחד לכולם
הבעיה עמוקה יותר מהחלטה משפטית אחת. היא נוגעת למרקם החברתי שלנו. כשאזרח רואה אדם אחד נחקר ונעצר, בעוד במקרה אחר נבנית סביב חשודים מעטפת הגנה משפטית מיוחדת, הוא אינו רואה עוד מערכת משפט שוויונית. הוא רואה מערכת שמדברת בשתי שפות. התחושה הזאת מחלחלת, מפוררת את האמון, יוצרת ניכור ומרחיקה ציבור שלם ממוסדות המדינה. זאת הסכנה האמיתית.
אני מרגיש לפעמים שאני כותב לא רק כפרשן משפטי או כבעל טור, אלא כמי שמנסה להשמיע את קולם של אזרחים שמרגישים שלוקחים מהם משהו בסיסי: את הזכות לקבל יחס שווה ממערכת החוק. התחושה היא שגונבים מהם לא רק את האמון, אלא את עצם ההבטחה שעליה נשענת מדינת חוק: שלא משנה מי אתה, למי הצבעת, מאיזה מגזר אתה בא ומי החברים שלך - החוק יחול עליך באותה מידה.
אני לא מבקש להרשיע איש. אני לא מבקש להפליל חבר כנסת או עוזר פרלמנטרי. אני מבקש לחקור. תפקידה של המשטרה הוא לברר חשדות, לאסוף ראיות, לבחון את מקור הכספים ואת מסלול העברתם, ורק לאחר מכן להחליט אם יש בסיס להמשך ההליך. בית המשפט הוא שיכריע אם הראיות מספיקות להרשעה. כך עובדת מדינת חוק. כך היא חייבת לעבוד.
אברהם אבינו לא שתק מול העוול. הוא לא ביקש להגן על סדום, אלא דרש צדק. הוא לא ביקש חסינות לאיש, אלא התייצב מול שופט כל הארץ וזעק: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?". הסיפור של סדום מלמד אותנו שחברה אינה נחרבת רק כשאנשיה עוברים עבירות חמורות. היא נחרבת כשהעוול הופך לשיטה, כשהמשפט חדל להיות שווה לכולם, וכשבני האדם מאבדים את האמון בכך שיש מי שיגן עליהם מפני כוחו של השלטון.
כבר שנים אני מרגיש כמו אותו ילד הולנדי שתקע את אצבעו בסכר כדי למנוע את פריצת המים. יש מי שיחשבו שהגיע הזמן להוציא את האצבע. אני לא מתכוון לעשות זאת. כי בסופו של דבר, אינני נלחם על חסינותו של מחנה פוליטי אחד או על חקירתו של מחנה אחר. אני נלחם על עיקרון פשוט: במדינת ישראל צריך להיות דין אחד לכולם. אם לא נעמוד על העיקרון הזה עכשיו, אל לנו להתפלא אם יום אחד נגלה שהסכר כבר נפרץ. ואז תישאר רק השאלה שאברהם אבינו הציב לפני אלפי שנים: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?".
התרעות פיקוד העורף