אריה דרעי צריך לפנות מקום לדור החדש בש"ס | משה נסטלבאום

זאת תאונת שרשרת שבה האדריכל הגדול של הפוליטיקה הישראלית גילה שחוקי המשחק השתנו והוא נלכד בפקק שהוא עצמו יצר. שנים סיפרו לנו על "הקוסם" אריה דרעי, שתמיד חושב שלושה צעדים לפני כולם, שיודע לסגור את הדיל הנכון ולהביא את ההמונים לקלפי ביום פקודה. אלא שהפעם ששת המנדטים שנותרו מהמעצמה של פעם מוכיחים שדרעי איבד את כוחו ואף הפך לסרח עודף בפוליטיקה.

כדי להבין את גודל המפלה לא צריך להיות פרופסור למדע המדינה. בימי הזוהר של הרב עובדיה יוסף, ש"ס לא הייתה עוד סיעה בכנסת. היא הייתה צונאמי חברתי. היא הביאה 17 מנדטים, הרעידה את אמות הסיפים, והפכה לבעלת הבית הבלתי מעורערת של הפריפריה והמזרחיות בישראל. גם בבחירות הקודמות, כשהחזיקה ב־11 מנדטים יציבים, היא עדיין נראתה כמו סלע איתן שנטוע בגוש הימין.

זהו אינו זעזוע קל או סטייה סטטיסטית. אובדן של עשרות אלפי מצביעים שהחליטו ביום הבחירות להשאיר את הפתק של ש"ס על מגש הפתקים הוא תעודת עניות מהדהדת. ש"ס לא רק הפסידה. היא איבדה את הציבור שלה. היא התכווצה לממדים של מפלגה סקטוריאלית קטנה, שנאבקת על חייה באזור החיוג של אחוז החסימה.

אז איך הפכה ש"ס ממעצמה חברתית למותג שחוק? התשובה מוכיחה שמי שלא מתקדם - נדרס. ש"ס הוקמה כתנועה של כולם: של המסורתי מדימונה, של החייל המשוחרר משלומי ושל האברך מירושלים. היא הייתה הבית של כל מי שהרגיש מקופח או מחפש זהות ומסורת. אבל בשנים האחרונות ש"ס עברה "התחרדות" מואצת והפכה למפלגה חרדית־ממסדית קלאסית, שדואגת בעיקר לתקציבים ולמנגנונים פנים־חרדיים, ונטשה לחלוטין את הציבור המסורתי הרחב. אלה הסתכלו ימינה ושמאלה, הבינו שאין להם בית בש"ס, ועברו לליכוד ולעוצמה יהודית.

הצעיר המזרחי של 2026 הוא לא הסבא שלו משנות ה־80. הוא לא מרגיש דפוק, הוא לא מחפש נקמה עדתית, והוא לא מוכן שיפחידו אותו. הדור הצעיר מחפש שילוב בין מסורת לבין כלכלה חופשית, תעסוקה איכותית, אקדמיה ושילוב בחברה הישראלית. כשהוא מסתכל על ש"ס, הוא רואה מפלגה שנשארה תקועה בנישה של המאה הקודמת.

השותפות הבלתי מותנית והעיוורת עם גוש הימין ועם בנימין נתניהו הפכה את ש"ס מנכס אסטרטגי שמחוזר על ידי כולם, לערבות בטוחה שנמצאת בכיסה של הליכוד, ולכן אף אחד לא התאמץ עבורה. היא איבדה את היכולת לאיים, איבדה את הייחוד, והפכה למשגיח כשרות פוליטי ולא יותר.

המיתוס מתפרק

תוצאות הבחירות אינן רק כישלון ארגוני, הן פגיעה אנושה במותג האישי שנקרא "אריה דרעי". במשך עשרות שנים נבנתה המיתולוגיה שלפיה דרעי הוא המוח הפוליטי החריף במדינה. כולם פחדו ממנו, כולם התייעצו איתו, וכולם כיבדו את כוחו. אלא שכאשר מנהיג מביא את המפלגה שלו לשיא השפל של כל הזמנים - המיתוס מתפרק.

ואם יש משהו שלא ניתן להתעלם ממנו הוא שעידן השליטה הבלתי מוגבלת של דרעי הגיע לקיצו. מועצת חכמי התורה והעסקנים הבכירים בש"ס לא יוכלו להמשיך לשתוק. במשך שנים דרעי ניהל את ש"ס כסניף פרטי, ללא עריכת פריימריז, ללא בדיקת עומק וללא מתן דריסת רגל לצעירים. הפיצוץ האלקטורלי הזה יביא לדרישה חסרת תקדים לבדק בית, להגבלת סמכויות ולפתיחת השורות.

לראשונה בתולדות המפלגה, השאלה "מי מחליף את דרעי?" אינה עוד כפירה בעיקר, אלא דיון חירום הכרחי. הציבור הספרדי דורש הנהגה צעירה, רעננה, שמדברת בשפה של היום ולא בשפה של שנות ה־90. מפלגה של 6 מנדטים אינה לשון מאזניים ואינה שותפה קואליציונית בעלת משקל. דרעי לא יוכל להיכנס לחדר המו"מ ולדרוש תיקים בכירים, תקציבי עתק או שליטה בלעדית במשרדי מפתח. הליכוד והשותפות יתייחסו אליו בדיוק לפי הגודל החדש והמצומצם שלו.

לכן דרעי ניצב כעת בפני צומת דרכים שהוא הקשה בחייו הפוליטיים: הוא יכול להמשיך להאשים את הגזענות, את התקשורת ואת נסיבות השעה ולהוביל את ש"ס אל מתחת לאחוז החסימה בבחירות הבאות. הוא יכול גם לעשות את מה שפוליטיקאי אחראי עושה: להודות בכישלון, להחזיר את המפתחות ולפנות את הבמה לדור חדש שיבנה את התנועה מחדש מההריסות.