הצי המלכותי היה במשך דורות מכשיר רב־עוצמה להרחבת השלטון הבריטי. תותחיו הבטיחו נתיבי סחר וכפו אינטרסים מסחריים על אוכלוסיות שלא ביקשו חסות בריטית. מלחמת האופיום הראשונה ממחישה זאת באכזריות: כאשר סין ביקשה לעצור את הסחר שהציף אותה בסם, בריטניה יצאה למלחמה. הניצחון הביא לפתיחת נמלים ולהעברת הונג קונג לשלטונה. כך נראתה החירות שעליה דיברה האימפריה: חירותו של החזק להרוויח מחורבנו של החלש.
בהודו הפך טבח אמריטסר בשנת 1919 לסמל של שלטון המוכן לירות בהמון כדי לשמר מרות. בקניה סבלו עצורים מעינויים ומהתעללות בתקופת דיכוי המאו מאו. באיי צ'גוס נעקרו תושבים מבתיהם כדי לפנות מקום לצרכים צבאיים. בין אסיה, אפריקה והאוקיינוס ההודי נמתח אותו קו של צביעות: כאשר האינטרס האסטרטגי דיבר, זכויות המקומיים נדחקו הצידה.
אלה אינן אגדות של מתנגדי המערב, אלא עובדות מתועדות. הדחף להחזיק בנקודות מרוחקות התבטא גם בפוקלנד, כשלונדון שלחה בשנת 1982 כוח צבאי למרחק של כ־13 אלף קילומטרים כדי להשיב בכוח את הטריטוריה שלה. המרחק העצום ממחיש עד כמה עמוק נטועה בתודעה הבריטית הנכונות האימפריאליסטית להילחם על שטח הנמצא אלפי מילים מעבר לים, ועד כמה גדולה רגישותה לביטחון ולריבונות. אלא שבשעה שהיא שופטת מדינות אחרות, היא אינה מביאה בחשבון את האינטרסים שלהן.
אצל העם היהודי החשבון מכאיב במיוחד. הספר הלבן של 1939 הגביל את העלייה לארץ ישראל דווקא כאשר יהודי אירופה נזקקו לדרכי מילוט מפני הנאצים. בריטניה נלחמה בהיטלר ותרומתה לניצחון אינה מוטלת בספק, אך אין בכך כדי למחוק את סגירת השערים. מדיניות המנדט הפכה את בקשת ההצלה של יהודים לבעיה מנהלית וביטחונית. אנשים שביקשו חיים נתקלו במכסות, באוניות סיור ובפקודות גירוש. זהו כישלון מוסרי שאי אפשר להלבין באמצעות נאומים חגיגיים על זכויות אדם.
גם אחרי השואה נמשך המחזה המביש. רבבות מעפילים נכלאו במחנות בקפריסין, ובפרשת אקסודוס הוחזרו פליטים יהודים בכוח לאירופה ולבסוף לגרמניה. צריך להתעכב על המילים הללו: ניצולים שהגיעו אל סף מולדתם נשלחו בחזרה לארץ שממנה יצאה מכונת ההשמדה. זו הייתה מדיניות ברברית ומפלה, מלווה באטימות ממסדית, שפגעה ביהודים דווקא בשעת חולשתם הקיצונית. הזיכרון הזה שולל מלונדון כל זכות לדרוש מהעם היהודי שכחה מנומסת.
לא מציבים גבולות
בשעה שאנגליה צועדת בעיניים פקוחות לקראת איבוד שליטה על עתידה, נדמה שהנהגתה מעדיפה להטיף מוסר למדינה מעבר לים במקום להביט במראה. ההפגנות האלימות בחוצות לונדון מחדדות את השאלה: האם השלטון מסוגל להגן על הסדר הציבורי ולהציב גבול ברור בין חופש המחאה לבין אלימות והפחדה? הזכות להפגין אינה היתר לפגוע באנשים או להטיל אימה ברחובות. קל יותר לנזוף בישראל מאשר להשיב לאזרח הבריטי המבקש ביטחון והנהגה הנחושה להגן על ערכיה. ביקורת על ישראל אינה תחליף למדיניות מבית, והטפות מוסר אינן יכולות לכסות על אוזלת ידה של הממשלה הבריטית.
מי שמסרב לציית לכללים דמוקרטיים או מטיף לשנאת יהודים אינו זכאי לפטור בשם רגישות תרבותית. הבעיה אינה מוצאם של המהגרים, אלא מדיניות החוששת להציב דרישות ברורות. ממשלה המבלבלת סובלנות עם כניעה לקיצוניות אסלאמיסטית ומפקירה את הציבור, ובכלל זה מהגרים המבקשים להשתלב.
חמלה אינה תוכנית עבודה
הציבור והפוליטיקאים הבריטים צריכים לדרוש מספרים, תקציבים, בדיקות ביטחוניות ומדדי השתלבות. חמלה לבדה איננה תוכנית עבודה. הציבור רשאי לדעת מי נושא בעלויות, כיצד נערכות הרשויות ומה ייעשה כאשר ההבטחות יתנגשו במציאות, כפי שקורה ממש עכשיו בערי אנגליה. התנהלותה התמוהה של שאבנה מחמוד מעוררת כעס רב גם בקרב עמיתיה לממשלה.
האם עצם הפגישה ולחיצת היד של מיליבנד עם שר החוץ האיראני לא משרת אג'נדה נסתרת? דיפלומטיה נבחנת בתוצאות: האם בריטניה, שאינה מרסנת משטר המאיים על ישראל והעולם החופשי, מעניקה לו זמן ולגיטימציה? חיוכים וצילומים אינם תחליף להרתעה. לונדון חייבת להוכיח שאיומים כלפי יהודים וישראלים נענים במעשים, ולא רק במשפטים תקיפים ובהודעות לתקשורת.
בריטניה אינה מנועה מביקורת, וסמכות מוסרית מחייבת אחריות. ממשלה המבקשת להשפיע חייבת להקשיב גם לחשש הישראלי. על אנגליה להבחין בין פשרה להתרפסות ולחדול מהעמדת פנים שההיסטוריה התחילה רק בעת הזו. העולם זוכר גם את בריטניה האימפריאליסטית, שזכויות אדם לא היו תמיד בראש מעייניה.
מפלגת הלייבור מסתכנת בהובלת בריטניה למשבר עמוק. האם תעדיף מחוות מוסריות על משילות וסיסמאות על אחריות? האימפריה הבריטית כבר התפרקה, אך ההרגל לדבר אל אחרים מגבוה טרם נעלם. בריטניה אינה אשמה בכל צרות העולם, אך היא בהחלט אחראית לחלק מצלקותיו. משום כך נדרשים ממנה פחות צדקנות, יותר יושר היסטורי ואומץ להגן על הערכים שהיא תובעת מכולם. מי שסגר שערים בפני פליטים יהודים - חייב להיזהר במיוחד כשהוא מטיף למדינתנו על מוסר וצדק.
התרעות פיקוד העורף