"גם לכן קשה להירדם בלילה?" שאלה אותנו חברתי מהתיכון באחת מפגישתנו האחרונות."אני התחלתי ליטול כורכומין", ענתה חברה אחת, "אני פשוט נרדמת בסלון וישנה טוב", ענתה חברה אחרת. "אורי ויהלי קמים בתורות", עניתי. "עד שאני נכנסת למיטה, הילדים כבר דואגים להעיר אותי".
בשלוש השנים האחרונות כמעט, מאז המלחמה, שלאחריה נולד יהלי שלנו, משהו בשינה, בעיכול, בשיער, בנשימה השתנה אצלי, והעובדה שחציתי את גיל ארבעים לא ממש תורמת לאירוע. נוסיף לכך צמצום קלוריות, אימונים עצימים ותוצאה של משקל שממש עיקש בדעותיו על להקים מאחז בדיוק על הבטן התחתונה שלי בואכה ה"צדדים" החביבים ונקבל תסכול לפרקים, שיחות של שעות מול המראה ובגדים שיוצאים ונכנסים מהארון במהירות האור, משל היו במירוץ שליחים, כשבעצם רק רצו לשנו"ץ בבריכה, בריזורט הכל כלול.
הטור הבא נכתב בדם, יזע, דמעות והליכה למקרר בשעות הזויות, כאות הזדהות לנשים שמרגישות כמוני. אתן לא מאבדות את זה, אתן מתמודדות עם גוף ונפש שמרגישים קצת כמו החברים השיכורים באילת 2003, אחרי צבא, שהכירו לראשונה את הערבים של 1+1 במאנקיז. לא הייתה להם מודעות ושליטה על איך הם ייראו בבוקר למחרת. ברייקינג ניוז, גם לכן לא.
קודם כל, שחררו את השליטה בחוסר הסבלנות. אנחנו מרגישות על הקצה, כמעט כל אחר הצהריים, כשמגיעה משמרת ב' עם משושי חיינו. לא משנה מה מספר הילדים המדובר שנמצא בסלון ביתינו, בין אם זה הילדים הביולוגיים שלנו, שיצאו לנו מגופינו ובין אם אלו החברים שלהם. ברגע שיש ויכוח חוצה קורסי דיבייט והסכמי שלום של אוסלו א' ורמת הדציבלים עולה מעל איכות וכמות מסוימים, מותר לכם לגלגל עיניים, לדרוש שקט, למלא פיהם במאכלים מזינים יותר או פחות ולהושיב אותם מול כל כוכב ילדים אהוב בלופ. ביחו הגדול בהחלט מושיענו ברותחין ובצוננין. גם לכן מותר לשתות את הקפה החם עם עוגיית הכוסמין, ללא סוכר, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.
שנית - שחררו את הבגדים מגיל 25, אתן כבר שני עשורים אחרי. אם הג'ינס ההוא עלה עלייך בפעם האחרונה שהבקסטריט בויז הופיעו בארץ, לא משנה אם תעשי גם שעה מדרגות בחדר כושר ותחיי על סלטים ורעב מתמשך- ותנסי להעלות אותו על גופך המשתחל, המשתעל והמזדחל, והוא באמת יעלה עלייך כמו טייץ, אבל אז תגיעי להגה, להלן הבטן, שלה חיים משל עצמה והיא אינה עובדת בקורלציה ובפירגון מול רמת ההתמדה לרמת התוצאה, אזיי פשוט עשי לו השליכני לעת ריצ'רץ' נתקע. האמיני לי, לתרום בגדים גם מוריד קילו מהנשמה התקועה
דבר נוסף - רעיון השיערות או לא להיות. זוכרות את המשל על השועל והכרם? בגדול זה אתן. אנחנו. השועל נכנס רזה מבעד לגדר, בלס ללא הכרה ולא יכל לצאת חזרה. והיה צריך לצום שוב.
התחושה היא שאני יוצאת בידיים ריקות עם כל השיערות הנושרות והטיפולים ללא תחתית כספית (היוש גומי נגד נשירה של משפיעניות למכירה, היי סרום משלה שנראה בפרסומת כה יפה, והיוש לויטמינים של דוגמנית שנחטפים בכפית).
בגדול, היום אני מכה על חטא על כל הפעמים שקיטרתי שהשיער לא מסתדר, כי הוא עבה מדיי. מסר שלמדתי עם השנים, בחיים אין מדיי. כל דבר הוא נפלא בתצורתו. אין מתוק מדיי, עייף מדיי, אין יותר מדיי נסיעות לחו"ל, אין יותר מדיי חוויות. ולכן החלטתי לשחרר. השיער נושר והנה הוא מתחדש. כמו בכל קשר, גם בחיים וברעמה, צריך לדעת מתי לשחרר.
דבר אחרון - הפסקתי לרצות להספיק ולספק מאוויים של אחרים. המרדף הבלתי פוסק הזה של האיזון בין העבודה, לילדים, לזוגיות, לקשרים החברתיים. הפסקתי לחכות למשובים של משאבי אנוש משפחתיים, חוצי שיחות מיכל דליות ופסיכולוגים בשקל לעת מצוא, על איך אני נשמעת, מה אני עושה והאם אני אמא מספיק טובה ( יש בכלל אירוע כזה? כי לא הזמינו אותי עד היום), הפסקתי לצפות לפירגונים. אני הראשונה לבקר, לקלס ולבדר את עצמי. הבנתי שאם בגיל 43 אני סבבה עם תחומי העניין שלי והדרך שלי לנהל את חיי, אז כל האחרים יצטרכו לזרום עם הנחל הזה.
ובכלל קלטתי כמה קל זה להתמיד באיכות ולא בכמות. כמה נעימה היא התחושה של להיות עם ולהרגיש עם ולא להתיימר להיות הטווס הערום. אפילו שגיל המעבר כבר ממש דופק על החלון, וסימני המתיחה נמתחים כמו וילון, יש לי בקרב הזה קצת תחושת ניצחון.
התרעות פיקוד העורף