האחוס"לים - חברי הקבוצה הסוציולוגית שרואה את עצמה כיורשת החוקית של מפא"י ההיסטורית, המאוגדים ב-48 המנדטים של גוש השינוי - מרבים להאשים את הקבוצות הסוציולוגיות המרכיבות את הימין בקידום תיאוריות בגידה סביב השבעה באוקטובר. אבל הבגידה הפוליטית הממשית שמסתמנת כעת היא דווקא באמון הבוחרים של המחנה שלהם.
במשך מערכת הבחירות הבטיחו ראשי גוש השינוי שלא יישענו על המפלגות הערביות, ושלא יאפשרו את המשך ההשתמטות החרדית. אלא שכעת, בעוד איזנקוט בוחן אפשרות של ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ או בהימנעות המפלגות הערביות, ליברמן בוחר בכיוון ההפוך: ממשלה עם החרדים, במחיר פשרה מרחיקת לכת בחוק הגיוס.
כך או כך, "ברית המשרתים" המהוללת מתגלה כמושג גמיש להפליא. בשם החלפת נתניהו מוכנים לשקול את אותם הסדרים שעד לפני הבחירות הוצגו כבגידה בציבור המשרתים.
תאמרו, זו פוליטיקה, אמנות האפשר. תגידו שבפוליטיקה צריך להתפשר, ואין הבטחות קדושות. נכון מאוד. אבל האם יש בכלל משמעות להבטחה של פוליטיקאי לבוחריו? ואם כל הבטחה מפורשת ניתנת לביטול מיד לאחר סגירת הקלפיות, על איזה בסיס מעניקים הבוחרים את המנדט לנבחריהם?
בין נאמנות פוליטית להפרת אמון
כאן כדאי להיעזר במחקריו של הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט. במחקר שפרסם בשנת 2009 עם ג'סי גרהם ובריאן נוסק, במסגרת תיאוריית "היסודות המוסריים", נמצא כי שמאלנים נוטים להעניק משקל מרכזי לדאגה לזולת ולהוגנות, ואילו ימנים מעניקים משקל משמעותי גם לנאמנות קבוצתית, לסמכות ולקדושה.
הנאמנות לקולקטיב היא אפוא יסוד מוסרי מרכזי יותר בתודעה הימנית. אין פירוש הדבר שהשמאל אינו מכיר בחובת הנאמנות, אלא שהוא נוטה להעניק לה משקל יחסי נמוך יותר מול יסודות מוסריים אחרים.
אלא שהשאלה המעניינת באמת איננה רק מה נחשב לבגידה, אלא כיצד מגיבים הבוחרים כאשר המנהיגים שלהם מפרים את אמונם. מחקר נוסף של אלון זויזנר וערן אמסלם שהתפרסם לאחרונה מצביע על חשיבותה של הזהות המפלגתית בשיפוט הפרות של הבטחות. המחקר מראה - באופן ממש לא מפתיע - שבוחרים נוטים להחמיר עם פוליטיקאים מהמחנה היריב, אך מגלים סלחנות רבה יותר כלפי מנהיגי המחנה שלהם.
הממצא הזה מסייע להבין את מה שמתרחש כעת בישראל. אותם בוחרים שהיו רואים בוויתור על גיוס החרדים מצד נתניהו מעשה של שחיתות פוליטית, עשויים לגלות הבנה מופלגת כאשר ליברמן מציע ויתור דומה. זו בדיוק הסכנה שבנאמנות מחנאית בלתי ביקורתית: היא מאפשרת לפוליטיקאים להפר את התחייבויותיהם, מתוך הנחה שהבוחרים שלהם ימצאו דרך להצדיק זאת.
כשהפשרה הופכת להפרת הבטחה
צריך להבחין בין שני סוגים של שינוי עמדה. האחד הוא שינוי לגיטימי, ולעיתים אפילו הכרחי, לנוכח נסיבות חדשות. שכן מדינאי אחראי אינו יכול להיות שבוי בהבטחותיו כאשר המציאות משתנה באופן יסודי. ברור שמנהיגות מחייבת גם גמישות, למידה ויכולת להתפשר.
אבל יש סוג שני של שינוי עמדה: כאשר פוליטיקאי מבקש את אמון הציבור על בסיס התחייבות מפורשת, הופך אותה לדגל המרכזי של מערכת הבחירות, ומיד לאחר הבחירות מוכן לעשות את ההפך כדי להשיג את השלטון.
תוצאות הבחירות אמנם התבררו רק כעת, אבל הצורך בפשרות קואליציוניות לא נולד לפני עשרה ימים. הוא היה ידוע היטב גם כאשר ההבטחות ניתנו. ואם הפוליטיקאים ידעו שההבטחות הללו עלולות להתנגש עם השאיפה להקים ממשלה, מדוע הציגו אותן לבוחרים באופן כה נחרץ?
חשוב להבין שדמוקרטיה ייצוגית איננה רק מנגנון לספירת קולות, אלא שהיא מבוססת על קשר של אמון בין בוחרים לנבחרים. כאשר ההבטחה המרכזית שבגינה קיבל פוליטיקאי את המנדט הופכת למטבע מיקוח מיד לאחר הבחירות, נפגע הבסיס המוסרי של הייצוג הדמוקרטי.
דווקא המחנה שמרבה להטיף לימין על נאמנות לדמוקרטיה צריך להסביר כעת מהי משמעות הנאמנות שלו לבוחריו. האם החלפת נתניהו מצדיקה ויתור על כל התחייבות אחרת? האם כל עיקרון ניתן להקרבה על מזבח השגת השלטון?
אז נכון: פשרה פוליטית היא לפעמים הכרח. אבל כאשר הבטחת הבחירות הופכת להבטחה ההפוכה מיד לאחר הבחירות, זו כבר אינה רק אמנות האפשר. אלא שזו אמנות הונאת האמון.
התרעות פיקוד העורף