טראמפ חזר לבית הלבן כשהוא עטוף בהילה המלאכותית של מנהיג חזק, כביכול פותר בעיות בלתי מנוצח אשר הבטיח לבוחריו ולעולם כולו עידן חדש של שלום עולמי וכלכלה משגשגת ללא מצרים. אולם חלוף שנתיים בלבד מתחילת הקדנציה הזו חשף את האמת העירומה, המרה והמצמררת. אין פה לא שלום, לא שגשוג ולא נעליים.
אך ההיגיון הקר והשיקול האסטרטגי אינם השחקנים היחידים בזירה הזו. מעבר לוויכוחים הפנימיים בממשל, פועל מנוע הרסני בהרבה: האגו הפגוע שלו. טראמפ מרגיש מושפל ומבוזה מהתנהגותה של איראן כלפיו. תחושת ההשפלה הזו אינה עניין פוליטי בלבד, היא מפעילה אצלו יצר נקמה מסוכן שעלול לדרדר את האזור כולו להתקפה על איראן הנובעת ממניעים אישיים ויצריים בלבד.
חובה להישיר מבט אל המציאות ולהבין: בעיית הגרעין האיראני לא תפתר לעולם על ידי התקפות חוזרות ונשנות של מטוסים מהאוויר. זוהי אשליה מתוקה שמכורה לציבור אך חסרת כיסוי במציאות. כדי להתמודד באמת עם האיום האיראני, עומדות בפני האמריקאים שתי אופציות עיקריות בלבד, ושתיהן דורשות המחיר או מחויבות חסרת תקדים.
האופציה השנייה, שסיכויי הצלחתה קטנים בהרבה ודורשת אורך רוח ומשמעת בין לאומית ברזל, היא התשתו הממושכת של המשטר האיראני באמצעות סנקציות כלכליות קשות, דרקוניות וחסרות רחמים, שכל העולם המערבי לוקח בהן חלק פעיל ומלא. אופציה זו מחייבת חסימה מוחלטת והדוקה של יכולתם של האיראנים לשווק ולמכור לעולם נפט, גז וכל מוצר אחר, ולקלוט חומרי גלם ואמצעי לחימה ממעברים יבשתיים לתוך איראן וכך ליצור בידוד מוחלט של איראן מרוב חלקי העולם.
כל דרך אחרת, כל פתרון ביניים חצי-אפוי המבוסס על מפגן כוח אווירי ונקמני בלבד, אינו אלא אשליה מסוכנת שתשלם עליה המדינה כולה. הגיע הזמן שהמנהיגות תתפכח מההבטחות הריקות ותתמודד עם ההשלכות הקשות של מעשיה.
התרעות פיקוד העורף