הרבה כתרים נקשרו לרמטכ"ל על תוכנית העבודה שהכין לצה"ל לחומש הקרוב. היו שהכתירו אותו כ"רפורמטור" וכ"מהפכן", אבל מלבד שורת הקיצוצים העמוקים והנועזים שצה"ל הולך לעבור, התוכנית בורחת מעיסוק בשאלה המהותית ביותר: איזה צבא יבשה צריכה ישראל?

נראה שהצוותים שעבדו על התוכנית אכן סרקו את צה"ל כולו בחיפוש אחר שומנים עודפים ולא השאירו אבן על אבן. על הדרך גם בעטו לשווא בשמורת הטבע הקטנה של ארץ ישראל היפה והטובה - הפנימייה הצבאית, מוסד דל במשאבים אבל עתיר בערכים - שהנפיק את המעולים שבמפקדי צה"ל.

גם קריאת התיגר על קיומה של גלי צה"ל הייתה מיותרת. התחנה היא אכן אנומליה ואיש לא היה מעלה על הדעת כיום להקים תחנת שידור לצה"ל. אבל גל"צ כבר קיימת וב־65 שנות קיומה הפכה לאבן יסוד בתרבות הישראלית. סיכוי קלוש ששר הביטחון ייתן יד לסגירתה. איזנקוט יצטרף לשורה מכובדת של רמטכ"לים שניסו להשתיק את גלי צה"ל ונכשלו.

תוכניתו של איזנקוט עברה אולי על כל העצים, אבל נמנעה מלהסתכל על היער כולו. דווקא הוא, שכתב ופרסם את המסמך החשוב של "אסטרטגיית צה"ל", נמנע מלעשות את הצעד המתבקש הבא, ולהתאים את הצבא לאסטרטגיה שהוא בעצמו ניסח.

באסטרטגיה שהכתיב לצה"ל קבע איזנקוט, בצדק, שהצבא צריך לנצח בעימותים שנכונו לו, גם כשמדובר בעימותים מול ארגונים תת־מדינתיים. זאת בניגוד לרוב קודמיו בתפקיד, כולל שר הביטחון הנוכחי, שדגלו בגישה של ניהול הסכסוך והכלתו. אבל האם הצבא של איזנקוט כשיר ומתאים לנצח בעימותים האלה? נראה שלא.

בשבוע שעבר קיים הצבא סדנה מטכ"לית שבה נדונה תוכנית העבודה לשנים הקרובות. הסדנאות האלה מתנהלות בריטואל שלא ממש מוביל לסיעור מוחות. בזה אחר זה עולים קצינים עם מצגות ארוכות ומתישות, לכל חבר בפורום ניתנות דקה או שתיים להתייחסות, ואחריהן מקריא הרמטכ"ל את הסיכום שהכין מראש, עוד לפני הדיון, שהרי הוא זה שאישר את המצגת.

בתהליך הזה איש לא מעז להעלות שאלות שכופרות בעיקר: האם הרכבו וגודלו של צה"ל היום רלוונטיים בכלל לסביבה שהשתנתה? האם מודל השירות והמשך טיפוח האתוס של "צבא העם" משרת את צרכיו של צה"ל או אולי פוגע ביכולותיו?

המזרח התיכון השתנה כולו. אין יותר צבאות זרים שמאיימים על ישראל, אבל את צה"ל ממשיכים לבנות ולאמן כדי לנצח שוב במלחמת יום כיפור, שכבר לא תחזור. מפקדי הצבא ממשיכים לשנן לעצמם ש"עיקר כוחו ועוצמתו של צה"ל הם חיילי המילואים". הם יקפידו לגייס אותם בכל מבצע, אבל כמו שראינו בעופרת יצוקה ובצוק איתן - הם לא העזו להכניס את אוגדות המילואים לשדה הקרב המורכב של עזה, ובצדק. רוב צבא המילואים לא מצויד ולא מאומן מספיק כדי לשרוד בשדות הקרב המודרניים.

בצה"ל מזהים נכון את חיזבאללה כאיום הצבאי המשמעותי ביותר על ישראל. אחריו בתור עומדים חמאס בעזה ודאע"ש בסוריה ובסיני. אבל האם אוגדות מילואים משוריינות הן מה שצה"ל צריך כדי להתמודד עם דאע"ש? האם הן מצוידות ומאומנות להתמודדות כזאת?

שאלת המילואימניקים

כמו בעימותים הקודמים, גם בעתיד זה יהיה הצבא הסדיר שיישלח להכריע. אבל הצבא הסדיר נשחק עכשיו במשימות של שיטור בשטחים ושמירת הגבולות במקום להתאמן ולהיות כוח שיודע לתמרן במהירות ולנצח. אלה שתי משימות שונות בתכלית, וצה"ל חייב להפריד ביניהן: להקים כוחות קבועים שיעסקו בשיטור ובשמירת הגבולות, ולאפשר לכוחות המתמרנים להתאמן ולהיות כוח שיביא להכרעה מהירה.

הצבא הסדיר לבדו לא יספיק כדי להביא הכרעה מול חיזבאללה, ובוודאי לא במקרה של עימות בשתי חזיתות, ולכן לצד שתי האוגדות הסדירות של צה"ל נדרשות עוד לפחות שתיים או שלוש אוגדות מילואים מצוידות ומאומנות היטב, ברמה שאינה נופלת מהסדיר. יחד הן יהיו אגרוף המחץ של ישראל, שיידע לתמרן במהירות לעומק סוריה, לבנון או עזה, להביא את ההישג הנדרש ולצאת מהר ובמספר נפגעים מועט ככל האפשר.

מודל המילואים הקיים מקשה על הקמת כוח כזה. גם ליחידות שזוכות כיום להתאמן פעם בשנה לא מספיקים חמישה ימי אימון כדי להגיע לכשירות הנדרשת להיות כוח הכרעה. מול האתגרים החדשים צה"ל צריך לאמץ מודל אחר של המילואים. בני ה־40 הנפלאים שממשיכים לשרת יכולים לתרום תרומה חשובה במשימות הביטחון השוטף, אבל כדי לתמרן לעומק לבנון יידרשו לוחמים צעירים ומיומנים יותר.

ההפרדה בין כוחות שמירה ושיטור לבין כוחות מתמרנים צריכה להימשך גם במילואים. מי שישרתו בסדיר ביחידות המתמרנות ייכנסו למודל שירות בנוסח המשמר הלאומי בארה"ב: יקבלו משכורת כל השנה, עד גיל 30, וייקראו לשירות בכל עת ולכמה זמן שהצבא ידרוש אותם. זה יאפשר לאמן ולשמר אותם ככוח הכרעה אפקטיבי. אחרי גיל 30, אפשר יהיה לשחרר אותם.

כוחות משמר הגבול והשיטור בשטחים ישרתו שירות מילואים ממושך יותר בגזרות קבועות, שאותן יכירו וילמדו היטב. גם תומכי הלחימה והמערכים העורפיים ימשיכו לשירות מילואים ארוך. זו המהפכה שצה"ל משווע לה היום, וכדי להוביל אותה נדרש רפורמטור אמיתי. המינוי החשוב ביותר שעומד לפתחו של איזנקוט הוא של מפקד זרוע היבשה. בבחירת האיש שימלא את התפקיד יאותת הרמטכ"ל אם פניו לשינוי או להמשך המצב הקיים.

לישראל יש חלון הזדמנויות להחיל את השינוי הזה: חיזבאללה שקוע עד צוואר במלחמות אחרות, דאע"ש בסוריה עדיין רחוק מהגבול שלנו (ולא כך בסיני), עזה עוד מחפשת הסדר הפסקת אש, ואיראן מתחילה להקפיא את תוכנית הגרעין שלה. עבור איזנקוט, שעומד להשלים שנה ראשונה בתפקיד, חלון ההזדמנויות להפוך לרפורמטור אמיתי הולך ונסגר.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10

מלכוד איזנקוט: בחן את כל העצים, נמנע מלהסתכל על היער כולו

דווקא הרמטכ"ל, שגיבש את המסמך החשוב של "אסטרטגיית צה"ל", נמנע מלעשות את הצעד המתבקש הבא ולהתאים את הצבא לאסטרטגיה שהוא בעצמו ניסח