איך שגלגל מסתובב. במשך 28 שנים - מאז התפרסם דוח השופט משה לנדוי - מפעיל שירות הביטחון הכללי את אותן שיטות חקירה נגד חשודים במעשי טרור או בתכנון פעולות טרור. כשאמצעי החקירה האלה הופעלו נגד פלסטינים, ארגוני זכויות אדם המזוהים עם השמאל הישראלי מחו, עתרו לבתי משפט וניהלו מאבקים ציבוריים נגד מה שהגדירו "עינויים". הימין תמך בשיטות החקירה של השב"כ ותקף את אותם ארגונים, ובראשם הוועד למניעת עינויים, והאשימם בבגידה, בחתרנות ואף בשיתוף פעולה עם האויב.

כיום, כשהשב"כ במאמציו לפצח את רצח בני משפחת דוואבשה בכפר דומא ביולי 2015 מפעיל אותן שיטות בדיוק נגד חשודים מהימין הקיצוני, צעירים אנרכיסטים שגדלו בערוגות ובמדשאות של מפעל ההתנחלות - נזעקים עורכי דין מארגון חננו וזועקים זעקה של קוזאק נגזל. איפה הייתם בכל אותן שנים כשהאמצעים האלה הופעלו נגד פלסטינים, ומדוע שתקתם? התשובה היא כמובן מוסר כפול.

חקירת הרצח, שבו נשרפו למוות שלושה מבני משפחת דוואבשה, מצויה בשלבי סיום, והמאמצים מתמקדים כעת בניסיון להפליל את מי שהחוקרים סבורים שהם המפגעים. ההערכה היא שמפקד המחתרת הוא מאיר אטינגר, נכדו של מאיר כהנא, הנתון במעצר מנהלי.

ההתפתחות בחקירה מלחיצה את פעילי הימין הקיצוני ותומכיהם ומוציאה אותם להפגנות, בין השאר גם ליד ביתו של ראש השב"כ יורם כהן. טענות המפגינים, בהם כמה רבנים המזוהים עם הימין הקיצוני, ושל עורכי הדין, הן כי החשודים עברו עינויים וההודאה נגבתה מהם בכוח. אחד מעורכי הדין, איתמר בן גביר, הגדיל לעשות ותיאר את אמצעי החקירה כ"מכשירי עינויים נוסח האינקוויזיציה".

מהשב"כ נמסר בתגובה כי מתנהל נגדו "מסע הכפשה שקרי" וכי הנחקרים, אותם הגדיר כמי שחותרים "להפיל את השלטון ולכונן מלוכה", "לא הוטרדו מינית, לא נפגעו באיברים אינטימיים ולא חושמלו".

בן גביר וחבריו מכינים את דעת הקהל לקו ההגנה הברור שבו ינקטו כשייפתח משפטו של החשוד או החשודים: ההודאות נגבו ממרשיהם בכוח ותחת לחץ, ולכן הן אינן קבילות ויש לפסול אותן. זה היה בדיוק קו ההגנה במשפטיהם של מחבלים פלסטינים, במה שאפשר לכנות "עידן העינויים והשקר" של השב"כ.

תרבות העינויים

"את ההיסטוריה המשפטית של הסוגיה הזאת הקשורה לשב"כ ניתן לחלק לשלוש תקופות", אומר בראיון ל"מעריב־סופהשבוע" עו"ד אריה רוטר, שהיה עד 2008 היועץ המשפטי של הארגון. התקופה הראשונה הייתה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כשממשלתו של לוי אשכול הכריעה כי האחריות לסיכול טרור פלסטיני, שהחל אז להתפתח בשטחים הכבושים ובגבולות הקו הירוק, תימסר לידי השב"כ, שהיה אז ארגון קטן ביותר, ולא לאמ"ן, שתבע להפקיד בידיו את האחריות לנושא.

"כפי שניתן היה ללמוד מדוח לנדוי, בעידן זה שנמשך כ־20 שנים, עד 1987", המשיך רוטר, "החקירות נוהלו במגבלות מעטות בלבד, ולפחות בהתחלה לא במסגרת משפטית ברורה".

במקביל לשימוש בעינויים שיקרו החוקרים בבתי המשפט. בתגובה לטענות הסנגורים הם טענו, במה שהוגדר "משפטי זוטא" - דיון מקדים שנועד לקבוע אם ההודאות שנגבו מהנאשמים קבילות - כי לא היה כל שימוש באלימות ובעינויים, והנאשמים הודו מרצונם החופשי וללא הפעלת כל לחץ. עם זאת, הדגיש רוטר, גם באותה תקופה "עמד ההיגיון שלפיו החקירות נועדו לסיכול טרור ולצורך הצלת חיי אדם (מה שמאוחר יותר יוגדר "חקירת צורך" - י"מ), וגם אז נקבעו בהדרגה נהלים ולא היה הפקר והשב"כ לא עשה כראות עיניו. החוקרים חשו שהם נושאים את האחריות לביטחון הציבור על כתפיהם וסברו שערך הביטחון עדיף על ערך אמירת האמת בבתי המשפט".

תרבות העינויים, הפעלת הכוח בחקירות והשקר התפתחה בהוראה ישירה ובידיעה של ראשי השב"כ באותה תקופה - יוסף הרמלין, אברהם אחיטוב ואברהם שלום־בנדור. הם ובכירי הארגון הורו לחוקרים להשתמש באלימות ולשקר בבתי המשפט.

ב־1987 הסתיים עידן זה על רקע שתי פרשות עכורות במיוחד. הראשונה הייתה של סגן עיזאת נפסו, שנעצר ב־1980 בחשד של מגע עם סוכן אש"ף בדרום לבנון. הוא נחקר בעינויים בידי צוות חוקרים בראשות יוסי גנוסר, שהיה ממלא מקום ראש אגף החקירות, הורשע באשמות בגידה, בריגול חמור ובסיוע לאויב, ונידון ל־18 שנות מאסר. לאחר שישב בכלא שבע שנים, נערך לנפסו משפט חוזר ובית המשפט זיכה אותו חלקית, עונשו הומר לשנתיים והוא שוחרר מיד.

הפרשה השנייה הייתה "קו 300" שהתרחשה ב־84', כאשר מחבלים מעזה חטפו אוטובוס של אגד בקו ת"א־אשקלון והחזיקו בנוסעיו כבני ערובה. סיירת מטכ"ל פרצה לאוטובוס ושחררה את הנוסעים. שני מחבלים נהרגו בפריצה ושניים נוספים נלקחו בשבי ונרצחו בידי אהוד יתום ואנשיו מאגף המבצעים, על פי הוראת ראש השב"כ שלום־בנדור. הוא גם מינה את גנוסר לחבר בוועדה מיוחדת בראשות האלוף בדימוס מאיר זורע, שחקרה את הפעולה. גנוסר פעל בוועדה כסוס טרויאני, הדליף לחבריו בשב"כ מדיוניה והכינם לעדות שקר, כדי שאשמת הרצח תוטל על אחרים, ובראשם תת־אלוף (לימים אלוף) יצחק מרדכי.

דוקטרינת לנדוי

על רקע זה מינתה ממשלת ישראל ב־1987 ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון משה לנדוי. שאר חבריה היו השופט ומבקר המדינה יעקב מלץ וראש המוסד לשעבר אלוף יצחק חופי. הפעם, לשם שינוי, אנשי השב"כ שהופיעו בפני הוועדה לא שיקרו ושיתפו עמה פעולה. בסיום דיוניה פרסמה הוועדה דוח מפורט שבו נחשפו שיטות העינויים בחקירות והשקרים לבתי המשפט. כך החל העידן השני.

לנדוי נחשב לשופט ליברלי, שהקפיד על זכויות עצורים ונאשמים בחקירות פליליות ופסל הודאות שנגבו בידי חוקרי המשטרה בלחץ ובאלימות. ולכן רבה הייתה ההפתעה כשהדוח שחיבר המליץ על מבנה משפטי, שנוי במחלוקת, שהתפרש על ידי רבים כהכשר של עינויים. לנדוי עצמו לא ראה זאת כך.

משה לנדוי. צילום: פלאש 90

לנדוי הסביר בדוח כי עמדו בפניו שלוש אפשרויות. האחת היא "דרך הצבועים" - לדבר גבוהה גבוהה על שלטון החוק, אך בפועל להתעלם ממה שנעשה בחדרי החקירות ובשטח. בכך הוא רמז למה שקרה במדינות אחרות, שבהן שוטרים ואנשי כוחות הביטחון עינו חשודים אך זכו לגיבוי או להעלמת עין מהמדינאים, שהמשיכו לדבר על קדושת שלטון החוק. האפשרות השנייה הייתה "דבקות טהרנית בשלטון החוק ולעזאזל ביטחון המדינה והאזרחים". לנדוי בחר באפשרות השלישית - "דרך האמת". הוא המליץ שהשב"כ יקפיד מעתה על שלטון החוק, יחדל מהעינויים ומהשקרים לבתי המשפט, אך גם שיוגדר קונספט משפטי שיאפשר לשב"כ למלא את משימתו: הגנה על המדינה ואזרחיה.

לפי רוטר, במרכז הקונספט של לנדוי עומד הרעיון של "הגנת צורך" - מושג משפטי הלקוח מהמשפט הפלילי ותכליתו "הגנה על אדם שנקלע למצוקה וצריך לבחור בין שתי רעות". המשפטנים מדגימים את המושג הזה בסיפור על מורה שבכיתתו פרצה שריפה ודלת הכיתה נעולה. המורה שובר את חלון החדר ומחלץ את תלמידיו. לאחר מעשהו מעמידים אותו לדין על גרימת נזק לרכוש. ההגנה שתעמוד לאותו מורה היא "הגנת הצורך" - בנסיבות המצוקה שאליה נקלע, החלופה האחרת - שלא לפרוץ את החלון - הייתה גרועה יותר מזו שנקט. במילים אחרות, הגנת הצורך היא הכרעה מוסרית של בחירה ברע במיעוטו.

דוח לנדוי המליץ על הקמת ועדת שרים לענייני שב"כ וצירף בחלק החסוי של הדוח טיוטת המלצות לנהלים של מותר ואסור בחקירות השב"כ. הנהלים גובשו על פי עדויות והמלצות של אנשי השב"כ שהעידו בוועדה. הממשלה אישרה את הדוח והמלצותיו, וכך באו לעולם, בהמלצת לנדוי, ההיתרים להפעיל "לחץ פיזי מתון" ו"לחץ פסיכולוגי" בנסיבות מיוחדות ומיידיות כדי לסכל מעשי טרור. וכך נולד המושג "פצצה מתקתקת".

"לנדוי", מציין רוטר, "התכוון למציאות שבה הסכנה ברורה, כלומר ל'פצצה מתקתקת', והתיר שימוש באמצעים שנדרשים כדי למנוע מיד את הסכנה, גם היא אינה מיידית אך ודאית".

בדוח לנדוי מובא הסיפור על ספינה שחודרים אליה מים והיא עלולה לטבוע, אך לא באופן מיידי אלא תוך שלושה ימים. רב החובל מסרב לדרישות המלחים לחזור מיד לנמל. הם מורדים בו, מצילים את הספינה ואת נפשותיהם מטביעה, אך בשובם לנמל מועמדים לדין על מרידה. טענתם היא שהפעולה הבלתי חוקית נדרשה באופן מיידי גם אם הסכנה לא הייתה כזו.

על אף ביקורת קשה מצד ארגונים לזכויות אדם, שטענו כי דוח לנדוי העניק מטרייה משפטית להשתמש בעינויים בחקירות, במשך 12 שנים, עד 1999, שימש הדוח ונהליו כ"מורה נבוכים" של חוקרי השב"כ. אין ספק כי הקונספט המשפטי שלנדוי יצר הציל חיי אדם רבים. לא אחת התעוררו על רקע זה חילוקי דעות קשים בממשלה. בעיצומו של גל פיגועי המתאבדים, בתקופה שלאחר הסכמי אוסלו, דרש השב"כ להקל בקריטריונים שיאפשרו לחוקריו להחיל את השימוש בסעיף "הגנת הצורך" על יותר מקרים. היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר התנגד בדיון בוועדת השרים לשב"כ לבקשה, וראש הממשלה יצחק רבין הגיב בזעם, "אתה מנהל לי את המדינה", קם ממושבו ופנה לעבר הדלת. רק בהתערבות שר המשפטים דוד ליבאי נרגע רבין וחזר לדיון.

פסיקת ברק

ב־1999 קרס הקונספט המשפטי שבנה לנדוי. בהרכב של תשעה שופטים בראשות הנשיא אהרן ברק קיבל בית המשפט העליון את עתירתם של ארגונים לזכויות אדם שיוצגו בידי עורכי הדין מיכאל ספרד ואביגדור פלדמן נגד שיטות החקירה של השב"כ. ברק קבע בפסק דינו כי דמוקרטיה מטבעה נאלצת לעתים להתמודד מול טרור כשידה האחת קשורה. לפי פסק הדין, אם השב"כ רוצה סמכויות לנהל חקירות תוך שימוש באמצעים חריגים, יש לחוקק עבורו חוק מסמיך מיוחד.

ראש השב"כ דאז עמי אילון תמך בגיבוש הצעת חוק, אך ראש הממשלה אהוד ברק התנגד למהלך, באומרו כי הדבר יהפוך את ישראל לדמוקרטיה היחידה בעולם שיהיה בה חוק שיתיר עינויים בחקירות. בעקבות החלטת בג"ץ ביטל השב"כ את הנהלים, ומאז ועד היום אסור לו להשתמש בשיטות שהתיר לנדוי: טלטולים, מניעת שינה, כיסוי ראש ותנוחות ישיבה לא נוחות על שרפרף נמוך.

בשב"כ הקימו קול זעקה והזהירו כי יתקשו לפענח מקרי טרור ולסכלם. בשנים 2000־2005, בתקופת כהונתו של אבי דיכטר כראש השב"כ, הצטמצם מספר חקירות הצורך ("הפצצה המתקתקת") לאחוז קטן ביותר, כמעט זניח, מכלל החקירות. בדיעבד התברר כי מערך החקירות לא קרס. אגף החקירות הסתגל למציאות החדשה, שבה החקירות הפכו לממושכות יותר, וייתכן שיעילות פחות. עם זאת, המצב החדש אילץ את החוקרים להיות יצירתיים ותחבולניים יותר. השב"כ פוצה בתגבור מערך החוקרים ובהגדלת מספרם של היועצים המשפטיים שמלווים את החקירות.

בפסק דינו קבע ברק כי בנסיבות מובהקות של "פצצה מתקתקת", אם החוקר יפעיל בחקירה שיטות אסורות, ייתכן שתעמוד לו בדיעבד הגנת הצורך. "הנשיא ברק לא ביטל את הגנת הצורך, אך פסל את סמכות הממשלה לקבוע נהלים מראש לאותם מקרים שבהם יהיה מותר להשתמש בהגנת הצורך", מסביר רוטר.

אהרן ברק. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

מה עמדתך בנוגע לפסיקת ברק?

"להערכתי לעליון לא הייתה ברירה אחרת. הכמות הפכה עם השנים לבעיית איכות. הפרקטיקה של החקירות הגיעה בכל שבוע לדיון בבג"ץ, שהפך שלא בטובתו לחלק מן התהליך. היה ברור שנדרשת חקיקה. הואיל והנושא לא הוסדר בחקיקה, נותר מצב לא רצוי, שבו החוקרים - עובדי מדינה ושליחיה - לוקחים על עצמם את הסיכון לאי חוקיות, בתקווה שתעמוד להם הגנת הצורך לאחר מעשה. זה לא מצב טוב".

בעקבות פסיקת בג"ץ ובהמלצתו גיבש היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין (כיום שופט בעליון), מסמך הנחיה לעניין הטיפול במקרים של טענות כאלה כלפי החוקרים. ככל הנראה זהו המסמך היחיד שמסדיר את העניין עד היום. במצב הנתון, כל אימת שמתעורר במהלך חקירה צורך להתייחס לחשוד כאל "פצצה מתקתקת", מתכנס פורום בכיר בראשותו של ראש השב"כ ומחליט אם לאפשר לחוקר להשתמש בשיטות החקירה המיוחדות. במקרה כזה מועבר דיווח ליועץ המשפטי לממשלה.

ב־2006, לאחר ההתנתקות מעזה, תוקן חוק הדין הפלילי, ולפי הוראת שעה מותר במקרה של "פצצה מתקתקת" להחזיק אדם לפרק זמן עד 20 יום בלי להביאו בפני שופט, והדיון בעניינו מתקיים רק בנוכחות סנגורו. בנוסף לכך קיימת אפשרות למניעת מפגש של העצור עם עורך דינו עד לתקופה של 21 ימים באישור בית המשפט.

איך מתנהלות כיום החקירות?

רוטר: "על פי פסיקת בג"ץ אין לחוקר שב"כ סמכות להפעיל לחצים פיזיים או פסיכולוגיים, שתכליתם לשבור את רוחו של הנחקר כדי לחלץ ממנו מידע או הודאה. מבחינה זו, סמכות חוקר שב"כ היא בדיוק כמו זו של שוטר. עם זאת, יש לציין כי ברק לא שלל שימוש בלחצים שהם טבעיים מעצם קיום המעצר והחקירה".

כלומר?

"עצם המעצר והחקירה או הטחת שאלות קשות או החזקתו בבידוד".

האם חקירות השב"כ מפלות בין יהודים וערבים?

"לא. דין אחד לשניהם".

מה דעתך על טענות עורכי הדין של החשודים בפרשת הרצח בדומא כי הם עונו בחקירות?

"עינויים זו הגדרה אלסטית. מבחינת המדינה, מה שמחייב זו ההגדרה שמופיעה באמנה הבינלאומית נגד עינויים ובמשפט הבינלאומי שישראל מחויבת להם. ההגדרה מדברת על 'גרימה מכוונת של כאב וסבל חמורים שתכליתם לסחוט הודאה'. האמצעים שבג"ץ פסל בשעתו לא ענו גם בעבר על ההגדרה של עינויים. אני מעריך כי גם כיום זו מגבלה שהשב"כ, שמלווה מן הסתם במערכת המשפטית החיצונית, עומד בה".

לאחר שמינה את יוסי כהן לתפקיד ראש המוסד צריך ראש הממשלה בנימין נתניהו להחליט מי יחליפו כראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל). השמות שהועלו במשרד ראש הממשלה, לא בהכרח בידיעתם, הם של אלופים במיל' - עידו נחושתן, שהיה מפקד חיל האוויר; ישי בר, שהיה ראש בית הדין הצבאי; יוסי ביידץ, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומפקד המכללות בצה"ל; ובאופן מפתיע עמוס ידלין, שהיה מועמד המחנה הציוני לשר הביטחון ועומד כיום בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב. אפשר שיועלו עוד שמות.

אגב, כהן ימשיך לטפל ב"תיק הטורקי" יחד עם עו"ד יוסי צ'חנובר. ככל הנראה צפויים השניים להמשיך לטפל בסבב דיונים נוסף בתקווה להגיע להבנות ולסגור את הפרק הטראומטי של פרשת מרמרה, ולפתוח דף חדש ביחסי ישראל־טורקיה.

תיקון: שמו של ראש "שובל", אגודת הגמלאים של השב"כ, הוא אריה ליבנה ולא כפי שנכתב בטעות כאן בשבוע שעבר.

תרבות העינויים: כבר 28 שנה מפעיל שב"כ את אותן שיטות חקירה