אני עומדת בסניף הבנק בקניון, לא מרגישה כל כך טוב. סכינים בגרון ופטישים בראש. איכשהו התעוררתי בעשר בבוקר במקום בשבע. בפעם האחרונה שזה קרה, הייתי בת 16 וחזרתי מהופעה של משינה באמצע שבוע של לימודים. יקיצה טבעית לא מתוכננת, כשאת יודעת שמחכים לך עשרות הודעות במייל ושני דד־ליינים, היא הסיוט הגדול ביותר עלי אדמות. אבל הייתי חייבת לרוץ לבנק כדי להפקיד צ'ק. תור אינסופי למכונה שמפקידה צ'קים. אותה מכונה שמדברת אלייך בלשון זכר ושואלת עשר פעמים: "אתה בטוח?", "אתה בטוח?", "אתה באמת בטוח?". האמת היא שבדברים הללו אני אף פעם לא בטוחה. בינתיים אני חותמת על הצ'ק וממתינה בסבלנות ישנונית לתורי. בחוץ המולה. התרחשות פסטיבלית כלשהי. "מה זה, איזה חג היום?", שאלתי את שכנתי לתור בבנק, במעין נרגנות כזאת של השכן בן ה־80 עם הטרנזיסטור. זה שמתעצבן בזמן שילדים עושים לו רעש מתחת למרפסת.
אתם יודעים מה, לא בא לי לחגוג את נשיותי, לא עכשיו ולא אחר כך. נולדתי אישה ואני לא רואה בזה שום ערך מוסף נעלה. והנה עצה קטנה לייעול: להבא, במקום לפזר קונפטי ורדרד ולשכנע אותי לפנק את עצמי בחזייה ב־40% הנחה כדי "לחגוג" את גופי, עדיף שתזרקו איזה שובר חינמי לוויסקי ולמסז'. ככה סתם כדי לפנק על חשבון הבית.
התרעות פיקוד העורף