יש מי שקונה את עולמו ברגע ויש מי שמאבד. קחו למשל את פרופ' יצחק זמיר, היועץ המשפטי לממשלה בשנות ה־80: רגע לפני שסיים את כהונתו ולאחר שהודיע על התפטרותו מהתפקיד, התגלגלה לשולחנו פרשת השב"כ. הוא יכול היה להשאיר אותה למחליפו, אבל הוא החליט להרים את הכפפה וקנה את מקומו לנצח בפנתיאון המשפטי והערכי של המדינה. ובמקום יועץ משפטי אפור, חסר מעוף ואולי אפילו חלש והססן, הוא סיים כגיבור לאומי, מגן אולטימטיבי של שלטון החוק ושל המידות הטובות.
היום הוא יומו האחרון בתפקיד של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, יועץ משפטי שנוי במחלוקת, שהישגיו אינם מהדהדים. הוא מסיים את תפקידו עם הצל הגדול של משיכת פרשת הרפז במשך חמש שנים וחצי ובמחלוקת צורמת עם נציבת התלונות על הפרקליטות.
שמחתי כשווינשטיין מונה. הוא הגיע מעמדת הסנגור האנושי, ורוב שנותיו המקצועיות עסק בהגנה על אנשים. הציבור אהב את זה פחות. ואחרי הכל, התחושה הרווחת היא שהניסיון לא ממש הצליח ושיידרש עוד זמן רב עד ששוב תבשיל השעה למנות סנגור מהסקטור הפרטי לתפקיד הזה.
ישראל של 2016 היא רוויית שנאה ויריבות בין שמאל לימין ולהפך, השיח אלים, ומי שלא חושב כמוך הוא בוגד ומוסר ודינו ידוע. ההסתה, שכבר הוכח שהמרחק בינה לבין רצח אינו גדול, עומדת באוויר.
קשה לצפות מהפוליטיקאים שירגיעו, כי הם שמלבים את השנאה ונגררים אחרי הרחוב וגוררים אותו בעצמם. מי שיכול לייצר את התרופה שתציל את הדמוקרטיה הוא היועץ המשפטי לממשלה.
נכון שבתי המשפט, ובעיקר העליון, נטו בעבר להעדיף את חופש הביטוי על פני הרשעה בפלילים, אך נדמה שהזמנים השתנו, ובאווירת השנאה והקיטוב של היום יש סיכוי שגם בתי המשפט ירשיעו את הבריונים בעבירה המיוחסת להם. יש לך הזדמנות אחרונה, אדוני היועץ המשפטי, לסיים את כהונתך באקורד מנצח, ולקנות את עולמך המקצועי והציבורי ברגע.
עשה זאת היום, כי אין יום אחר. אל תשאיר את המלאכה למחליפך.
התרעות פיקוד העורף