קמפיין הבוגדים של אם תרצו וההבחנה בין שכול ערבי לשכול יהודי הם מסימני ההקצנה של הימין הישן, ואיתות להתפכחותו של הימין החדש.

מיד כאשר פרסמה עמותת אם תרצו את קמפיין הבוגדים השתולים, היה ברור שחבורת השוטים הזו ירתה לעצמה ברגל. בסך הכל מדובר בבוחן מציאות לקוי של מי שחי בבועה דלקתית של שנאה והסתה, שמרחף על גל הניצחון בבחירות וחש שיש לו רישיון ממלכתי לנטרל כל שמאלן שמסתובב ברחוב עם לשון חדה.

הגל שקם בעקבות פרסום שמות קאנוניים מילט את הטיפוסים האלה לחוריהם, והבהיר מי כאן בעל הבית על השיח הדמוקרטי ומי האחראי לקשר עם העולם הנאור. בהמשך ביצע הימין הממוסד תרגיל קבוע של מזעור נזקים ("הם לא משלנו"), והחזית הלאומנית כאילו התאוששה. יש להם ראש ממשלה בובה, יש להם משת"פים בכנסת ובכל משרדי הממשלה והממלכה, הלכידות החברתית מגובשת מאי פעם, וגם בחזית הלאום נראה שהציבור מקבל אותם כבשר מבשרו - אם לא כשר יותר. מעין היבריס בהתהוות.

מה שאמור להעיב על הוורוד המתקתק של גאווה יהודית, פטריוטיזם ישראלי ואמונה דתית הוא הסדקים הנבעים בעקבות עלילות דם נוסח "השתולים" או הרצח המחריד בדומא, פרשיות שחיתות כמו השוחד הסיבובי של ישראל ביתנו או "גילויי" (מה חדש?) זיופי קרקעות בתוכנית "המקור" בערוץ 10. אלו הם סדקים סמויים, אבל פה ושם ניכרים דברי אמת של מתפכחי הימין, כמו הראיון של הסופרת יוכי ברנדס ("ידיעות אחרונות"). לאחר שהיא משלמת מס שפתיים נגד השמאלנים ("חלקם עוינים כלפי הצבא המדינה והיהדות") היא נפנית לערוך חשבון נפש מול חבריה באם תרצו: "הם השתמשו בי. פגעו בי. אני פורשת ברעש, דרך העיתון. צריך לצעוק בקול רם כדי שכולם ידעו איזה גוף נורא 'אם תרצו' הפכו להיות".

יוכי ברנדס. צילום: אריק סולטן

אומנם קצת קשה להתרשם מעלבונה של הגברת ברנדס. הרי נבזותם של אנשי אם תרצו גלויה ובוטה על כל גבעה ותחת כל עץ. אולי חושיה הספרותיים היו ענוגים מכדי לזהות שאם תרצו אין זו אגדה, אלא בועה מוגלתית. ברנדס היא מוצר טיפוסי של הישראלי המבולבל והמורעל. ככזו אין לה בעיה לסתור את עצמה במו פיה. היא רוצה להגיע להסכם עם הפלסטינים ושיהיו פה שתי מדינות לשני עמים, אבל התפכחה והבינה ש"הסכם עם הפלסטינים לא אפשרי כרגע והאשמה העיקרית היא של הסרבנות של ההנהגה הפלסטינית שלא באמת רוצה לחיות איתנו בשלום".

ניחא. איש לא מצפה מברנדס לשקלל את מרכיבי האחריות למצב, ובאורח טבעי היא נסחפת עם הרוח הנושבת במחנה שלה, אלא שיש לה חשיבות עצומה כמי שנחלצה מן הביצה ומנערת בפומבי את נוצותיה. הדרך לפריצת המבוי הסתום הלאומי עוברת כיום בסדק שילך ויתרחב בחזית הימין ויפריד בין הימין המתפכח, שניתן להגיע איתו להבנות, לבין ימין עיוור, שוטה, חירש ואכזר. לא בטוח שניתן יהיה למצות את ההבנות האלה, אבל בטוח שסדקים בחזית הימין יהיו עזר כנגד הלחץ מבחוץ על ממשלת ישראל. יש ימין מפוכח ומתפכח בשקט ובהדרגה, וברנדס היא בשר מבשרו וממבשריו.

כך באחת הפכה ברנדס מסוכנת של הימין אצל השמאל להיות סוכנת של השמאל אצל הימין. זכות קודמת שנפלה בחלקה היא חזרתה המדודה בשאלה כשהצליחה לחרוג מארון השלדים של היהדות החדשה, ולא נשארה שפחה חרופה של טקסים אליליים - מגירוש שדים ובוגדים עד נידה בבית ונידוי בחוץ. השאלה היא כמה יש מסוגה. עקרון הנחשון אומר שעל כל מי שיוצא מן הארון יש כמה שממתינים או חמקו בשקט. מספרם והשפעתם הם המפתח למהלך של אחריות משותפת, ימין־שמאל, על מה שקורה כיום במדינה.

בין שכול לשכול

הבעיה האמיתית של ברנדס ודומיה היא שאין להם, כרגע, לאן ללכת. הם יכולים להתרפק בחיקו של ימין מדומיין שנוהג דמוקרטית ופרלמנטרית, אלא שלבגין ז"ל ולריבלין יבדל"א אין מקום בימין של נתניהו, בנט וליברמן. שם אומנם מתקוטטים בינם לבינם על ההובלה, אבל כולם שם שותפים לדמגוגיה פאשיסטית. להדרת אבלים שאינם יהודים.

אם קמפיין הבוגדים זעזע את הגברת ברנדס וחבריה, הנה, האפרטהייד של השכול אמור לגרום להם להצטרף לשוברים שתיקה. או בניסוחו של שמחה, אביו של הדר גולדין ז"ל (ראיון עם ניב רסקין): "איך אפשר להשוות שכול של אמהות פלסטיניות לאמהות חדווה גולדין וזהבה אורון?". המוסכמה היא שלמשפחות שכולות יש רישיון לזעוק את נהמת לבן ולא משנה איך ומה. אלא שהאמירה של גולדין מטמאת את הגרעין הטהור והכאוב, שהוא שכול אם על מות בניה. או בלשונה של רובי דמלין, אם שכולה שרתחה על דבריו של גולדין: "כשאנחנו הולכות לישון, אותן דמעות נופלות על הכרית".

גם רזי ברקאי חשב שאין הבדל בין שכול לשכול והתגובה הייתה בהתאם. כן, אני יודע, "לאזן את רזי" היה מהלך מתוכנן לפני אפרטהייד השכול, אבל כל מהלך מתוכנן ממתין לרגע המתאים כדי לצאת אל הפועל, ומה יותר מתאים מעוד התפרצות דלקתית של הם ואנחנו.

בעניין שלשמו התכנסנו, להחזיר את הבנים לקבר ישראל, יש בעיה. הדרך עוברת בכניעה לדרישות חמאס. כדי לא לאבד יוקרה מבצעת ממשלת ישראל תרגולת קבועה של משיכת זמן. מצמידים למשפחות החללים קציני קשר ו"מעדכנים" בקביעות. ממלאים מיד כל בקשה לסיוע. מוכרים להם לוקשים על "מגעים רגישים" ומזהירים לא לפנות לתקשורת. חלק מטכניקת משיכת הזמן הוא לשגר את נציגי המשפחות תכופות לחו"ל. "אנחנו נפגשים עם מנהיגים שמבינים את הערך החשוב של הבאת חלל יהודי לקבר ישראל וכולם מבינים את ההבדל בינינו לבין אויבינו", אמר גולדין האב בניו יורק. בזמנו ניסיתי להסביר לתמי ארד איך עובדת השיטה. עליה. נדמה לי שהיא הבינה.

משפחת גולדין מתנגדת להחזרת גופות מחבלי האינתיפאדה השלישית, וגולדין האב מסביר לרסקין: "אנחנו כאן כדי להדגיש את ההבדל בינינו לבין חמאס ואת חוסר ההומניות של חמאס בהחזקת הגופות". גולדין תובע להיות "אקטיביים" נגד חמאס. הצעה שפירושה פעילות שתפיל חללים יהודים נוספים.

בינתיים גורר אותו דני דנון לפגישות הזויות באו"ם. גולדין האב מסביר כי "הדר הוא חלל של הפסקת אש בינלאומית, ולכן מזכ"ל האו"ם אחראי".

כאמור, אין תופסים משפחה בצערה, אבל חייבים להכריח את ממשלת הימין לנהל מו"מ עם חמאס כדי להביא את אורון שאול והדר גולדין לקבר ישראל. כדי שזה יקרה, אחת מן השתיים: או שכוח המיקוח של חמאס יכריח את הממשלה להיכנע ולהצדיק את הכניעה ב"ניצחון" הבאת הגופות. כך היא תימלט מאחריותה למצב הביש הזה, בחסות מעטפת האבל התקשורתית. או שתקום תואמת יוכי ברנדס בהתנחלויות, תצעק את כאב האמהות ותסחף אחריה תנועת המונים נוסח גלעד שליט. לטובת מדינת ישראל, עדיפה האפשרות השנייה.

לבגין ז"ל ולריבלין יבדל"א אין מקום בימין של נתניהו וליברמן

הדרך לפריצת המבוי הסתום הלאומי עוברת בסדק שילך ויתרחב בחזית הימין ויפריד בין הימין המתפכח, שניתן להגיע איתו להבנות, לבין ימין עיוור, שוטה, חירש ואכזר