מסך עשן: אם גיבורי התרבות שותים ולוקחים סמים - אז למה לא ילדינו?

דוח של משרד החינוך חשף לאחרונה כי רבע מבני הנוער מודים כי השתכרו ועשירית מודים שהם שותים משקאות אלכוהוליים כבר בכיתה ז', כלומר בגיל 13-12. כאשר קראתי זאת באחד העיתונים, הזדעזעתי. הדברים קיבלו ביטוי בתקשורת ובסקרים גם בעבר, אך הפעם, בגלל היחשפותי לגילים האלה במשפחתי, הפכתי לרגיש יותר לנושא ומצאתי לנכון לכתוב את הדברים הבאים.

בעולם הספורט, אצן שקבע שיא עולם ונודע בדיעבד כי נטל סמים, שיאו מבוטל וכן כל חוזי הפרסום שלו. לעומתו, גיבור תרבות שכתב, ביים או שר תחת השפעת סמים ואלכוהול, יזכה לתהילה. והרי בשני המקרים, זה של הספורטאי וזה של גיבור התרבות, מדובר בנטילת חומרים שמשפיעים על הישג שגורם הנאה לצופים ולשומעים. מדוע אין סולחים לספורטאים וסולחים לאמנים? מדוע אמן הופך לגיבור תרבות חרף השתיינות שלו וספורטאי מאבד את עולמו?

כאשר ילד בן 12 רואה את שתי סדרות הטלוויזיה שעליהן דיברתי, אין ביכולתו לעלות לממדי תחכום עד כדי הבנה כי המוצג בטלוויזיה אינו מודל לחיקוי. הילדים, כמו מבוגרים רבים, חושבים בפשטות. אחד ועוד אחד הם שניים. משמע, אם אמן פלוני שותה לשוכרה ונוטל סמים, ואף מחנך את בנו ליטול סמים, הרי שגם לילד הצופה בתוכנית מותר לעשות כן ובמקרה הגרוע, אם אסור הדבר, אז ייסלח לו. לדעתי זוהי שערורייה שאינה פחותה מהטרדה מינית ולפעמים אף גורמת לה. אך משום מה התקשורת סלחנית ולמען הרייטינג מציגה דברים שיפה להם הצנזורה. אישית, הייתי מצפה שלא ייחשפו לשיריהם, סרטיהם, מחזותיהם, ספריהם וסיפורי חייהם של נוטלי סמים ושתיינים, ושה"שיאים" האמנותיים יילקחו מהם, כמו בספורט. אם מוכרחים, יש להציג את סיפור חייהם כמודל שלילי ולציין את המחיר שהם שילמו, הכולל הענשה בדמות הדרת התוצרים שלהם.

ילדים בני 12 הם נכס יקר ואהוב עלינו, כמו גם נערים ונערות בגילים אחרים, הנמצאים בשלב עיצוב האופי והערכים שלהם. אל תיתנו להם ללכת לאיבוד. עשו ככל שניתן על מנת שלפחות ההיחשפות ל"גיבורי תרבות" מהסוג שציינתי תקטן לכדי מינימום.