בישראל של שנת 2016 דרושים עדיין הסכמה ורישיון ממשרד הפנים כדי להוציא לאור עיתון מודפס, והכל תודות לחקיקה שנמצאת איתנו עוד מימי המנדט, משנת 1933. עתירות שניסו לאתגר את הלגיטימיות שלה בשנים האחרונות טרם הצליחו לבטל את הוראותיה, והסמכות הפקידותית שרירה וקיימת עדיין.
בישראל של שנת 2016 עדיין שרירה וקיימת גם הזכות הנתונה לצנזורית הראשית, באמצעות חקיקה מתקדמת יחסית לזו של פקודת העיתונות מ־1933, שכן מדובר בתקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945, לדרוש הגשה מוקדמת של פרסומים הנוגעים לביטחון כל אחד מאיתנו, בין אם יש לו עשרות קוראים ובין אם מדובר בכתב הצבאי של ערוץ הטלוויזיה הנצפה במדינה. כולם סרים למרות הפקידות הממונה על חופש הביטוי, או נכון יותר – על הגבלתו.
מנגד, קיימים כאלה שאף שהסמכות בידם, הם בוחרים שלא לעשות בה שימוש. דוגמה כזו קיבלנו לאחרונה כשיו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו השיבה לפנייתו של השר זאב אלקין, שדרש ממנה לנקוט סנקציות בשל שידור מערכון על נפגעי תאונות דרכים ב"ארץ נהדרת": “גם אם יש לי סמכות להתערב, בענייני תוכן אני נזהרת מאוד".
בהיבטים הנוגעים לתקשורת וחופש ביטוי, המדינה ורשויותיה נמצאות במצב של ניגוד עניינים מובנה אגב הפעלת סמכויותיהן. רישוי עיתונות, צנזורה על תכנים, הפיקוח על תוכני השידור הציבורי וגם תוכני הטלוויזיה המסחרית הם מרחבים שבהם המדינה מפעילה את סמכותה כלפי מי שאמורים להיות המבקרים עליה. הביקורת הזאת הכרחית לקיום תקינות שלטונית ושקיפות ציבורית. גישה ראויה יותר ממניעת ביטוי יכולה להיות ענישה ופעולה בדיעבד ובעקבות ביטויים בעייתיים.
ברוב המרחבים של חיינו אין מניעה מפעולה מראש, אלא ענישה לאחר מעשה ככל שהדבר נדרש. קל מאוד לפגוע בזכות לחופש ביטוי יותר מאשר בזכויות אדם אחרות. קשה להסתמך רק על שיקול דעת מתון של פקידים נאצלים שריסון עצמי הוא חלק מתבנית נוף פקידותם. בעת הזאת במיוחד ראוי לקרוא לביטול או לכל הפחות לצמצום משמעותי של הסדרים מנדטוריים אנטי־דמוקרטיים ולפעול להחלפתם בהסדרים המתאימים לעולם מתקדם, ערכית וטכנולוגית. יחד עם זאת, ראוי לקרוא גם לעיגון חוקתי בחקיקת יסוד של מחויבות מוצהרת כלפי הזכות לחופש ביטוי ועיתונות חופשית. זה צעד שיגן על כולם מפני כולם באופן מנדטורי.
התרעות פיקוד העורף