בשעתו התנגדתי בפומבי כמה פעמים למינויו הצפוי של רוני אלשיך לראש שב"כ. טענתי שמתנחל לשעבר, חובש כיפה, לא יכול לשרת בארגון שהסטריליות הפוליטית שלו היא הדרך היחידה לטפל בחומרים נגועים אידיאולוגית. מתברר שגם להיות מפכ"ל זה עניין בעייתי עבור אלשיך כמי שמאובחן כקיצוני דתי, ובייחוד כמי שבילה את כל חייו המקצועיים בחברה גברית שסוגי פעילותה משיקים באורח קבוע לאלימות.
חובתו של אלשיך היא גם להתייחס לשובו של הרב עובדיה. הפעם באמצעות בנו, הרב הראשי יצחק יוסף, ש"לימד" כי "מגיע מישהו עם סכין – מצווה להרוג אותו", כדבריו. "לא להתחיל לפחד עם כל מיני... שיעשו עליו אחר כך בג"ץ, או יבוא איזה רמטכ"ל ויגיד משהו אחר... ברגע שמחבל יודע שאם הוא בא עם סכין הוא לא חוזר חי, זה ירתיע אותם. לכן מצווה להרוג אותו".
להזכירנו, ראש השב"כ לשעבר אברהם שלום הודח בגלל פקודת חיסול אגבית בפרשת קו 300 כאילו היא חלק מהרוטינה של שב"כ ב־1984, תקופת דמדומי מלחמת לבנון הראשונה.
המפכ"ל אלשיך צריך להחליט אם הוא מיישר קו עם הרמטכ"ל שאמר ש"צה"ל לא יכול לדבר בססמאות, כמו 'הבא להורגך השכם להורגו'. אני לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים", או עם הרב הראשי, שהפך את ההרג - ברירת המחדל האחרונה בסאגה האנושית מאז קין והבל - למצווה.
מאחר שהאיש נבחר והוא כבר תקוע במפכ"לות, יש צורך להתמודד ציבורית עם השקפת עולמו כפי שהיא באה לידי ביטוי בניהול המשטרה. בהיעדר ממשלה רצינית, הדרך היעילה היחידה היא רק באמצעות התקשורת.
כדי לצאת לידי חובת סיקור הוגן, אזי לאיש יש יכולות אמיתיות בתחום ניהול מאבק בפורעי חוק וסדר. העניין הוא חריגות שאינן במקומן של מי שמהלך בחנות החרסינה של מטענים אזרחיים ממולכדים על ידי הנורמות ההומניות. רק סיקור קבוע וביקורתי, ואולי גם טיפול קריקטורי בדמותו, אפילו ברמת החביבות הארסית, יעשו את העבודה במובן של הכנסתו בברית שלומי אמוני דמוקרטיה לכל.
התרעות פיקוד העורף