אחרי כל זה עוד נותר במותניו די כוח כדי לזנב באלי לנדאו ובאהוד אולמרט, אשר גרמו לאבנרי מחלוקות עם מוציאים לאור והובילו לסילוקו מעיתונים חשובים כמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".
במקביל לכתיבה בעיתונות, בימים שבהם עוד היו כותבים על נייר ובמכונות כתיבה מקרטעות, אבנרי הספיק גם לפרסם יותר מ־20 ספרים. המפורסם שבהם הוא "הגביר" על ח"כ אברהם שפירא שאותו כינה ״המנכ"ל של המדינה״. הספר הפך למופת עיתונאי ולבסיס להלכות בתחום איסור לשון הרע, רק אחרי שצלח את כל מהמורות הביקורת המשפטית במסגרת ניסיונותיו הנואשים של שפירא למנוע את הפרסום.
אבנרי חתום גם על הספר "חידת פישמן", על אודות איש העסקים אליעזר פישמן, המוציא לאור של העיתון ״גלובס״, וכמובן שגם על "זעקי ארץ מושחתת", שבו הוא מתאר את המרדף שלו אחרי אחד האנשים המתועבים ביותר בעיניו - אהוד אולמרט. בתום פרק העיתונות, ובמקביל לאובססיית כתיבת הספרים, אבנרי ייסד את תנועת אומ"ץ למינהל תקין ולצדק חברתי אשר זכתה להצלחה גדולה והייתה גאוותו הגדולה ביותר עד יומו האחרון.
מבקריו של אבנרי בעיתונות לא אהבו את החשיפה שלה זכה באומ"ץ. הם ראו באסטרטגיית ההודעות לעיתונות מטעמו סוג של יחסי ציבור אנכרוניסטיים, וחלקם אף לעגו לו על כך, מה שהכאיב לו מאוד אבל לא שינה את דרכו. להפך. אבנרי ה״מיוחצן״ היה כתובת לחושפי שחיתויות מכל רחבי המדינה ומרשויות השלטון.
את התלונות הוא ניתב לרשויות החוקרות וכדי למנוע טיוח העביר אותן במקביל גם לעיתונאים אשר כן העריכו את העיתונאי החוקר ״הזקן״, שלא נס לחו. אברהם הירשזון ורונאל פישר הם רק שניים מ״קורבנותיו״ בהקשר הזה. לאבנרי הייתה אוזן קשבת בצמרת אגף החקירות של המשטרה, בלשכות היועצים המשפטיים לממשלה ובפרקליטות, כמו גם במשרד מבקר המדינה ובבית המשפט העליון.
כל אלה סייעו לו לפרסם בספריו תחקירים שאף עיתון לא העז לפרסם תוך שהוא לועג לאיומים בתביעות דיבה שנשלחו אליו מעורכי הדין המפורסמים ביותר בשליחות פוליטיקאים, שגם לאחר יום מותו עדיין מרצים עונשי מאסר בבתי הכלא.
התרעות פיקוד העורף