לאחדות המזויפת שטופת האינטרסים האישיים במחנה הציוני מצטרפים אינספור חכמים שמעדיפים להעביר ביקורת, העיקר לא להסתכן בלעשות משהו מועיל. כי המתכון הכי בטוח במדינת ה"כאילו" הוא להמשיך בשגרת פילוג. זה תמיד עובד. ומתוך הרדידות והחושך הגיע כאילו משום מקום האריה השואג עם הכיפה השחורה, בלי יחצ"נים יקרים ונטול אג'נדות, ועם לב רחב שיכול להכיל את כל עם ישראל. בקול בוטח הוא זעזע את היציעים בהר הרצל, וקרע את שרידי הציניות והצביעות שמרחיקים בין הלבבות. כבוגרים מצטיינים של תרבות הריאליטי אנחנו יודעים שחייבים “גיבור". והוא אפילו לא ידע שהוא כזה.
האיש הגדול הזה דיבר על המיוחד בעם ישראל, על אזרחים שמתמודדים עם טרור אכזרי בלתי פוסק ויכולים לו, על עם שמשתדל בכל כוחו וגם מצליח להישאר מוסרי למרות המצב המורכב שהוא נמצא בו. הוא דיבר על אמונה פשוטה, תמימה, לא מתפלספת. הוא התחבר בלי בושה לשורשים שלו, והוא בעיקר דיבר על המאחד ועל המחבר. בתוך טקס שלם, מגוון ורב־תרבותי, שהצדיע לגבורה אזרחית של נשים וגברים, יהודים, נוצרים ודרוזים, צעירים ומבוגרים, כולם מרשימים ובעלי שיעור קומה, בלט משכמו ומעלה הרצל שדיבר על טוב.
זה יופי שאנחנו אוהבים להתפלמס, להתווכח, לברר ולנסות להגדיר מחדש את גבולות הזהות המשותפת שלנו, וזה מאתגר להתריס כלפי אירועים היסטוריים, אבל אחרי הכל, כולנו רוצים להשתייך ולהתחבר לטוב. וכשהחיבור הזה לא מאיים עלינו, ואנחנו מרגישים מספיק בטוחים, וכשמימין או משמאל לא לועגים לנו, אם נפתח לרגע את הלב, אנחנו בסך הכול שמחים ונינוחים להיות יחד. שונים, מגוונים, קוצניים, ובכל זאת יחד.
התרעות פיקוד העורף