דמיינו מה היה קורה אילו היינו מחברים את שני האישים האלה לגלאי שקר בזמן מסיבת העיתונאים שעסקה בחיבור המחודש. המחט הייתה עפה מהסקאלה. הם לא הזיעו, הם לא התרגשו, לא בטוח שהדופק שלהם היה גבוה מהרגיל. הם כבר רגילים. כמו ששר דן תורן: שוב השקר הזה.
זהו. בפוליטיקה אומרים הרבה דברים. נתניהו הבהיר לכל מי ששאל בשנתיים האחרונות שהוא יהיה אחראי לביטחון ולכן לא ימנה את ליברמן לתפקיד שר הביטחון. במילים ברורות, נחרצות, חד־משמעיות. אבל מילה היא מילה, כלומר רק מילה, וכעת הנסיבות השתנו. הדבר המדהים הוא שאף אחד לא התרגש. התרגלנו. יותר מזה: זו הפכה להיות המעלה של ראש הממשלה. שקרנותו אומנותו. אנחנו יודעים שנתניהו משקר, אנחנו יודעים שהוא שקרן מצטיין, ואנחנו מעריכים את היכולת הזו שלו, שהופכת אותו לפוליטיקאי נבון וקוסם. התוצאות בבחירות לא משקרות. השקר הוא יתרון ולא חיסרון.
שימו לב לעניין הגז: נתניהו הבטיח להרצוג זכות וטו על המתווה ושינויים עמוקים, ודקה אחר כך העביר את המתווה המתוקן ברוח יצחק תשובה וליברמן. איש מהם לא האמין לו. נתניהו יצר לעצמו מרחב הכחשה אינסופי ויכולת תמרון פוליטית ובעיקר חיסיון ציבורי נדיר. רוב הציבור בישראל יודע שראש הממשלה משקר, שהוא מרמה את הציבור, את השרים, את השותפים ה"נאמנים", את השרים ה"מקורבים", את ההוא שהבטיח לו להיות שר ביטחון ואת ההוא שהבטיח לו שיקודם. אבל הם סולחים לו, כי הם מאמינים שנתניהו משקר, לעולם בכלל ולברק אובמה בפרט, בעיקר בשביל הציבור.
זו הסיבה לכך שליברמן דרש מעשים כמו מינוי לשר ביטחון ולא הבטחה לשינוי בעוד חצי שנה. זו הסיבה לכך שנפתלי בנט מתעקש על שינויים בקבינט עכשיו, כי הוא כבר שמע מנתניהו כמה פעמים ש"הוא יטפל בזה". זו הסיבה לכך שארה"ב מטילה ספק בעניין מחויבות ישראל לשלום וליציבות, וזו גם הסיבה לכך שראשי חמאס לא נכנסו לבונקר עם הידיעה על מינוי ליברמן לשר ביטחון. מילה זו מילה. מילה לשעתה. ואם לא מוצא בעיניכם, עוד מעט נביא מילה אחרת.
התרעות פיקוד העורף