תלמדו מהמלכה: ככה תלמדו גם אתם להתמודד עם תבוסה

טוב, זה היה בזבוז של אחר הצהריים. שעה וחצי ניסיתי להסביר לאורי את החוקים של דמקה, אחד המשחקים הפשוטים בעולם, ללא הצלחה. לא יודעת למה היו לי ציפיות, הילד עוד לא בן 4, אבל הוא גרר את לוח המשחק מהספרייה ואני הייתי במצב רוח סבלני אז אמרתי ״למה לא?״. לא ברור מה עבר עלי.

באופן קצת אירוני, ההפסד צורב יותר כשמגיעים לשלבים מכריעים יותר. מחקרים שלמים נעשו על הבעות הפנים הממורמרות משהו של זוכי המקומות השניים על הפודיום לעומת מבטי האושר של אלו שבמקום השלישי. האחרונים פשוט שמחים שזכו לעמוד שם, זוכי המקומות השניים כבר הריחו את הזהב.

בלי הפסדים אנחנו כלום. עצם שמשתמשים בה נסדקת שוב ושוב ונבנית בצורה חזקה יותר. זו לא קלישאה - זו פיזיולוגיה.  בלימוד כללי הדמקה אני נשברתי ראשונה. גם בין המבוגרים יש חילוקי דעות קשים ובלתי ניתנים לגישור לגבי ה״אכילה לאחור״ ושאלת מגבלות יכולותיה של המלכה, אבל אי אפשר לשחק עם שחקן לא רציונלי, וזה המקרה כאן, לא התנצחות על דקויות. לכללים של המשחק אין תוקף בדיאלוג הזה, ועברתי את השלב ההתפתחותי של המוח שמאפשר לי להתמודד עם כאוס כזה. אני כבר מערכתית מדי, אבל אולי הגמישות הזאת של הילדים היא הדרך הנכונה?

או שצריך פשוט להפוך את לוח המשחק ולעבור לשש־בש.