ימים אלה הם ימי זיכרון למלחמת לבנון השנייה. שורה של כנסים, מאמרים ותוכניות מנסה לסכם את מה שהיה לפני עשור. השורה התחתונה בתום עשור מאז המלחמה היא שלא למדנו דבר, לא הפקנו לקחים, לא שינינו מאומה.

זאת מסקנה מצערת, מבהילה אפילו, בהתחשב בעובדה שבתום העשור אין אנו יכולים לנוח על זרי דפנה. נכון, העשור הזה הוא העשור השקט ביותר, ואוכלוסייה המונה כמיליון אזרחים יכולה לנהל את חייה בשקט שלא ידענו. אלא שקביעה זאת טומנת בחובה סוג של השלמה שכל חודש, כל שנה של שקט, זהו רווח גדול לכולם. השאלה היא האם מדינה, עם, יכולים לחיות בפעימות של זמן קצוב עד המלחמה הבאה? יש כאן דטרמיניזם שלפיו מלחמה תהיה, אלא שהשאלה היא מתי. רבים מבין מנהיגי ישראל כיום ורוב האזרחים מקבלים את הדטרמיניזם הזה כגזירה משמיים. לא מן הנמנע שהמציאות תוביל אותנו לעוד מלחמות, בלבנון או בעזה. האם אין צורך לעשות הכל כדי למנוע את המלחמה הבאה?

מי שציפה שוועדת וינוגרד תוציא תחת ידה דוח שיחליף את הצבא ואת הדרג המדיני בכל עימות עתידי - התאכזב. דוח וינוגרד גם לא התיימר להיות המדריך האולטימטיבי למלחמה הבאה. הדוח התייחס לכשלים המדיניים והצבאיים של מלחמת לבנון השנייה. המלחמה הבאה, אם חלילה תפרוץ, לא תהיה דומה למלחמת לבנון השנייה. אגב, אף מלחמה בהיסטוריה לא הייתה דומה לשום מלחמה בעבר. בניגוד לרבים מהמומחים שסבורים שדוח וינוגרד היה לשווא, אני טוען שיש לו חשיבות עליונה. הדוח מתייחס לסדרי העבודה של ממשלת ישראל וראשי הצבא באותם ימים ומוצא שהיו פגומים.

ובדיוק כאן ההוכחה ליהירות הישראלית: כל ועדות החקירה שקמו כאן לאחר כל מלחמה מצאו פגמים מהותיים בסדרי העבודה, בקבלת ההחלטות, בממשק של הצבא והדרג המדיני. עד מלחמת לבנון השנייה שום דבר ממשי לא תוקן, שום לקח לא הופק. עובדה היא שוועדת וינוגרד הצביעה בצורה חד־משמעית על כשלים מבניים ומהותיים בסדרי עבודתה של הממשלה והדרגים הצבאיים, זהים כמעט לאלה שהיו בעבר. אי לכך, אין מנוס מלהסיק שוועדות החקירה אינן משפיעות כהוא זה על מה שיהיה בעתיד.

מבין כל הממצאים של וינוגרד, הוצנע/הוסתר/הושתק ממצא אחד חשוב ביותר: צה”ל שלפני מלחמת לבנון השנייה היה עסוק כולו בשיטור בשטחים, ולכן ההתכוננות למלחמה הקונבנציונלית הוזנחה בצורה פושעת: “חסר חמור בתרגולים ממשיים ביכולות לחימה העלולות להיות נדרשות בזירה מיוחדת עלול להיות משמעותי יותר, שכן הוא פחות ניתן לתיקון ולהשלמה בזמן קצר. כאן חשוב לציין את העובדה שצה”ל כולו נשאב, מאז שנת 2000, לצורכי הפעולות הצבאיות של הזירות הפלסטיניות, וכי מאז מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 לא הופעלו על ידי צה”ל כוחות יבשתיים גדולים... חוסר תרגול זה גרם לליקויים בהפעלת האוגדות והכוחות ובמיצויים וכן בשילוב יעיל של הזרועות והיחידות השונות”.

למותר לציין שגם במלאת עשור למלחמה צה”ל שאוב כולו אל תוך השטחים. כל המבצעים בעזה, כל הפעילות במהלך האינתיפאדה האחרונה, שואבים את הצבא שוב אל תוך השטחים. גם המצב המדיני של ישראל בכי רע. ואני שואל: היום אנו באמת מוכנים למלחמה שתהיה מול חיזבאללה?

הכותב הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי

עשור ללבנון השנייה: האם אנו מוכנים למלחמה הבאה?

צה"ל עדיין משקיע את רוב משאביו בשטחים, וגם המצב המדיני בכי רע. יש כאן דטרמיניזם שלפיו מלחמה תהיה, אלא שהשאלה היא מתי